זכרון דברים
[…]
אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנידמה היה לו שהנה, בכוח ההינתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש והוא מצא לעצמו ראשית תיקון באמצעות ה'בולוורקֶר' ואורח החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה'סומניום'. צֶזאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה שבין מותו של גולדמן לביו מות אביו, ואף ציין זאת ימים אחדים אחרי הלוויתו של גולדמן, כשעמד במטבח עם ישראל, שמזג תה לשניהם, אבל הוא ציין זאת כאנקדוטה חסרת כל משמעות, משום שבאותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מוכן גם למאמץ הקטן ביותר שמעבר לצרכיו המיידיים, ובתהליך הנואש של דעיכתו, כשהוא מוסיף ומתלבש לו בבגדי־אופנה צבעוניים־צעקניים, מגדל שפם, מעשן את הסיגריות המשובחות ביותר, זולל וסובא ורודף אחרי כל אשה הנקרית בדרכו, בעוד עיקר מחשבותיו ושארית כוח רצונו נתונים לבנו הבכור שחלה במחלה חשוכת־מרפא ושמצבו נעשה חסר־תקווה, לא ראה עוד צזאר את החיים אלא כמפלה מעיקה ונטולת־פשר, או כקוריוז גדול שיש להתענג עליו ככל שניתן, דבר אשר ברגעי ההתפכחות והחרטה שהיו תוקפים אותו מזמן לזמן היה מכנה בכאב "התאבדות עליזה." האדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות שבאותו צירוף תאריכים היה גולדמן עצמו, אלא שהוא כבר היה מת. לאמיתו של דבר לא היו כאן, כמובן, כל משמעויות נסתרות מלבד אלה שרוחמה, אחותו החורגת של צזאר, היתה ודאי מכנה בלעג "ספרותיות", כגון, שעם תחילת השנה החדשה, כבתחילתה של כל שנה, ובעצם כמעט כבכל יום, ביקש גולדמן, אשר לא יכול היה לשאת את "הווית הקיום", לפתוח דף חדש בחייו, שבמקרה המיוחד הזה היה ההשתחררות הגמורה מהם ומעבר לצורת חיים אחרת, או אם להשתמש בלשונו – "צורת הוויה אחרת", שיש בה חירות מוחלטת וודאות מלאה, ואשר בקיומה השתדל להאמין למרות פיכחונו ולמרות דבקותו המתמדת בראציונאליזם, חוץ מתקופה מסוימת שבה עשה נסיונות כושלים להגיע לידי דתיוּת, ואז כפר בו ובהשקפותיו הסוציאליסטיות, ואילו בנוגע למות אביו של גולדמן, אפריים, ניתן היה להגיד שאולי התכוון לחמוד לצון בכך שמת דווקא באחד באפריל, משום שזה היה סוג ההומור היחיד שאפשר היה לייחס לו, מלבד מעשי־הקסמים שעשה פעם, ברגעי עליצות חולפים, שהיו פשוטים אבל משעשעים ואשר כבר נשכחו מזמן. אשתו רגינה, שימים מעטים אחרי הלוויתו התחילה לקרוא לעצמה סטיפנה, ראתה גם במעשה הזה מעשה רישעות ונקמנות, ולא משום שבחר למות באחד באפריל, שבעיניה ממילא לא היה עוד האחד באפריל, אלא משום שאותו אחד באפריל היה יום חמסין קשה, שבישר את ראשיתו של הקיץ השנוא עליה, והוא נמשך ללא הפוגה גם למחרת, ביום ההלוויה, ואף התגבר, עד שנידמה היה שהעיר כולה, המוצפת בוהק, עטופה במעטה של אוויר־כבשנים צחיח והיא עומדת להתפורר ולהפוך לענן של אבק דק שיתנשא לאיטו ברוח הקדים הצורבת ויתפזר בשמי־הכסף הריקים, ששמש יוקדת עמדה במרכזם והפיצה את החום הנורא, אשר לא חדל כל הלילה, וישראל, שרק בקושי הצליח להירדם אחרי שהתקלח ועמד שעה ארוכה במרפסת והסתכל ברחובות החשוכים והשוממים, התעורר לפני עלות השחר ושכב שרוע רוב שעות היום בחדרו שבסטודיו של צזאר, על גבי הספה הצרה, המחופה באריג צמר עבה ומחוספס בצבע חום. בבוקר, שהואר במהירות, אמנם התיישב על־יד הפסנתר כדי להמשיך לעבוד על 'וואריאציות גולדברג', אבל תחת זאת ניגן ברישול מתוך הזכרון את ה'סרקאזמים' של פרוקופייב, עד שהחום והרפיון הכריעו אותו. הוא התייאש וחזר והשתרע על הספה, ומחשבותיו, שהתערבלו בראשו מעצמן וחלפו ללא תכלית, נאחזו איכשהו בנסיך קייזרלינג מדרזדן, שסבל מנדודי שינה, ובצ'מבליסט שלו יוהן גוטליב גולדברג, והוא שיחק בשמות הללו בראשו בלי־דעת והם הצטרפו כמאליהם בצירופים מתחלפים ונשנים בנעימה חד־גונית יוהן גולדברג גוטליב דרזדן קייזרלינג גולדברג גולדן יוהן קייזרלינג גוטליב דרזדן גוטליב יוהן קייזר יוהן גוטברג גוטלינג ליברג יוהן דרזדן גולדן, ותוך כדי כך זחל מבטו כעכביש על פני המראות, בהן השתקפה דמותו, ועל פני התיקרה ומנורת הניאון המאובקת ועל פני הקירות הלבנים והמלוכלכים, שצילומים צבעוניים של הרים מכוסי־שלג ואגמים ועצים ירוקים ושל מכוניות נהדרות ובחורות שזופות, סקסיות, בבגדי־ים או ערומות, היו תלויים עליהם ועל הדלת הרחבה, שחצצה בין החדר הזה לבין החדר הסמוך. חלק מהצילומים נעשה בידי צזאר עצמו, שתלה את כולם בעזרת נעצים ופיסות נייר־דבק, והם הרנינו אותו ובאותה עת גם היו עדות מתגאה וגלויה־בכוונה לתאוותיו ולחוסר־המעצורים, שמשהו מזה ירש מארווין אביו ומשהו סיגל לעצמו כחלק מאורח החיים.
[…]
מתוך: זכרון דברים, הקיבוץ המאוחד, 2008. עמ' 8-7