זכרונות

אני מוכרחה לכתוב על תקלה קטנה שקרתה לנו עוד בחייו של בעלי זצ"ל ועל עוד דאגות כבדות שלעתים קרובות אי אפשר להביע אותן במילים, ובפרט לעת עתה בעוונותי הרבים, למי אקונן על כך ולמי אספר זאת לעת עתה? אין לנו איש על מי שנשען רק על אבינו שבשמים שהוא יהיה בעזרינו ובעזר כל עמו ישראל ושמחנו כימות ענותינו. אמנם גם בחייו של בעלי זצ"ל היו לנו פה ושם די דאגות עם צער גידול בנים, את חלקן אפשר לספר ואת חלקן לא צריך או אי אפשר לספר. אבל על כל צרותי היה ידידי האהוב יכול לנחם אותי, וכשהיו לי כל צרותי, את כולן הקלו עלי דברי תנחומיו. אבל עתה, מי הוא מנחמי? לפני מי אשיח את מחשבותי הקשות מתוך לבי העצוב, כמו שידידי היקר אהוב נפשי אמר אפילו בשעת גסיסתו, פחות מחצי שעה קודם יציאת נשמתו הטהורה. כשאמי החסידה נפלה על מיטתו והזילה דמעות ואמרה אליו: 'חתני היקר, האם אינו רוצה לומר או לצוות לי דבר?', הוא השיב לה: 'אמי היקרה, אינני יודע דבר לומר או לצוות אלא שתנחמי את גליקליכן האומללה שלי'. אחר כך לא רצה עוד לדבר שום דברים בעלמא, כפי שעוד יבוא במקומו בהמשך. מי הוא אפוא מנחמי? לפני מי אקונן על מצוקתי המרה ואנה אלך ואנה אפנה? בעוונתי הרבים לעת עתה אני ממש טובעת בצרותי ובמחשבותי הקודרות. אכן קרו לנו כמה מקרים

רעים כמו המובא להלן, שהיה גם הוא צרה גדולה שהאל הטוב והמיטיב בחסד וברחמים מיד הסיר מאתנו.

ושוב אתחיל מן המקום שהפסקתי. כשהלבשתי את בתי ציפור תחיה התפתלה הילדה מאוד כשנגעתי בה. אני אומרת: 'ציפור חביבתי, מה יש לך? אומרת הילדה: 'אמא חביבתי, מתחת לזרוע כואב לי מאוד'. אז אני בודקת מה יש שם לילדה ורואה שיש לה מורסה מתחת לזרוע. המשרתת שלי הייתה אצלי. כשלבעלי זצ"ל הייתה מורסה קטנה כזאת, חבש לו גלב אחד בהנוביר אספלנית קטנה. אז אני אומרת למשרתת: 'גשי לחיים – הוא למעלה בבית הכנסת – ושאלי אותו אצל איזה גלב ביקר והיכן הוא גר. לכי עם הילדה לשם ושיחבוש לה אספלנית'.

לא חשבתי על שום דבר רע. המשרתת נכנסת לבית הכנסת ושואלת את בעלי זצ"ל היכן הגלב גר והוא עליו השלום אומר לה היכן הוא גר. ומוכרחים שם לעבור דרך עזרת הנשים כשרוצים להיכנס לעזרת הגברים. כשהמשרתת עומדת לצאת יושבות גיסותי יענטה, סולקה, אסתר עליהן השלום בתוך בית הכנסת ושואלות את המשרתת: 'מה עשית בעזרת הגברים?' אומרת המשרתת בפשטות, והיא גם כן לא חשבה על שום דבר רע: 'לילדה שלנו יש מורסה מתחת לזרוע, אז שאלתי את הבעל בית שלי לאיזה גלב הלך לטפל במורסה שלו, אלך גם אני עם הילדה לשם'. הנשים תכף נבהלו נורא מאחר שבלאו הכי היו פחדנים גדולים בעניינים כאלה ומפני שאנחנו באנו מהמבורג מתוך חשש כזה. ובכן הן קירבו מאוד את ראשיהן זה לזה ודיברו על זה. והנה בתוך בית הכנסת הייתה גם כן קבצנית אחת פולנייה זקנה, זו שומעת גם כן את הסיפור ורואה שגיסותי הנ"ל נבהלות כל כך, אז היא אומרת לנשים: 'אל תיבהלו, לא יקרה כלום. כבר ך' שנים אני מתעסקת בעסקים כאלה. אם תרצו, ארד לבדוק את הילדונת ותכף אומר לכן אם זה ח"ו <חס ושלום> מסוכן ואומר לכן מה עליכן לעשות'. והן אומרות: 'כן, למען הרחמים, תרד נא ותבדוק היטב כדי שלא נסתכן ח"ו.

אני על כל העניינים האלה לא ידעתי כלום. הפולנייה הזקנה יורדת ואומרת: 'איפה הילדונת הקטנה?' אני אומרת: 'למה?'. 'איי', היא אומרת, 'אני רופאנית, אתן לילדונת משהו שמיד יוטב לה'. אני אינני חוששת כלל ומובילה את הילדה אליה, היא בודקת את הילדה ובורחת ממנה ושוב רצה למעלה אל הנשים ומקימה צעקה ואומרת אל הנשים: ' נוסו כולכם מכאן, כל מי שרק יכול לנוס ולברוח כי יש לכם בעוונותינו הרבים הדבר האמיתי בבית! לילדונת יש בעוונותינו הרבים העיפוש האמיתי בר-מינן'.

ובכן נקל לשער איזו בהלה קמה ואיזו יללה הייתה בין הנשים, ובפרט אצל פחדנים גדולים כאלה. נשים ואנשים יצאו כולם במרוצה מבית הכנסת וברחו בעוונותיהם הרבים באמצע התפילות החשובות ביותר ביום-טוב הקדוש ותכף לקחו את המשרתת עם הילדה ודחפו אותן אל מחוץ לדלת ואיש לא רצה לקבל אותן בבית או לתת להן להיכנס. נקל להבין מה היה מצב רוחנו. אני כל הזמן ייללתי וצעקתי ובשם אלהים התחננתי ואמרתי: 'רבותי, בחנו היטב מה שאתם עושים. לילדה שלי אין כלום, הרי אתם רואים היטב שהילדה שלי תהילה לאל בריאה ושלמה. לילדה, מסכנה, הייתה נזלת. קודם נסיעתי מהמבורג מרחתי לה משחה והנוזל נמשך מן הראש אל המורסה. כאשר ח"ו יש אצל מישהו משהו מעין זה, יש אצלו י' מיני סימנים. הביטו, הילדה שלי מתרוצצת לה ברחוב ואוכלת מידה לחמנייה'. אבל כל זה לא הועיל והם אמרו: 'בעוונותינו הרבים, אם יצא העניין לאור ויוודע לדוכס שלנו ירום הודו שבעיר מושבו יש ח"ו דבר שכזה, איזה מין אסון יצא מזה!'. והזקנה עמדה מולי ואמרה  לי ישר בפני שהיא מוכנה להושיט את צווארה אם יתברר שאין לילדה כל דבר רע.

מה היה עלינו לעשות? התחננתי: 'למען הרחמים, תנו לי להישאר עם הילדה. במקום שתהיה ילדתי שם אהיה גם אני. תנו לי רק לצאת אליה!'. גם לזה לא הסכימו. בקיצור, תכף התיישבו גיסי מורנו הרב רבי אברהם סג"ל וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב עם נשותיהם להתייעצות יחדיו כדי לבדוק מה אפשר לעשות, היכן להחביא את המשרתת עם הילדה ושהכול יישמר בסוד מפני השררה ירום הודה, כי נשקפת לנו ח"ו סכנה גדולה אם ח"ו יוודע משהו לדוכס. ובכן הוחלט שילבישו את הילדה ואת המשרתת בבגדים ישנים וקרועים וילכו לכפר אחד פחות מתחום שבת מהנוביר – אותו הכפר נקרא פייאין האטלץ – וייגשו שם לבית של כפרי ויגידו שהיהודים בהנוביר לא רצו לארח אותן ליום טוב כי כבר יש אצלם כל כך הרבה קבצנים ולא נתנו להן להיכנס להנוביר. הן מבקשות אפוא לעשות את ימי החג בכפר, להישאר אצלם ולשלם להם על טרחתם. 'ואנחנו גם יודעות אל נכון שישלחו לנו מהנובר אוכל ומשקה, שהרי לא ישאירו אותנו בימי החג בלי מזון ויניחו לנו לסבול רעב'.

בהנובר התארח זקן אחד, פולני. את האיש הזה שכרו עם הפולנייה הזקנה הנ"ל יחד כדי ששניהם יישארו אתן כמה ימים עד שיראו איך יפול דבר. אבל השניים האלה לא רצו לזוז מן המקום קודם שישלמו להם ל' רייכש טאלר מעות על שהם מעמידים את עצמם בסכנה כזאת. ובכן גיסי מורנו הרב רבי אברהם וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב התיישבו להתייעצות עם המלמד שבהנוביר, שהיה גם כן למדן גדול, ודנו אם צריך לחלל יום-טוב כדי לשלם להם כסף ביום-טוב. לבסוף הסכימו ביחד שישלמו להם את המעות מפני שאמרו שזה בשעת סכנה וממש סכנות נפשות. ובכן נאלצנו לשלח מאתנו את ילדתנו החביבה ביום-טוב הקדוש וגם להשתכנע ולהאמין שכביכול ח"ו יש משהו לילדה. אניח אפוא לכל אב ואם לשפוט מה היה מצב רוחנו. בעלי זצ"ל נעמד בפינה אחת, בכה והתחנן, ואני בפינה האחרת. בוודאי זכותו של בעלי החסיד עליו השלום הייתה שהמקום ברוך הוא נשמע לו, שנאמר 'ויעתר לו'.

אינני סבורה שלאברהם אבינו כאב בשעת העקדה יותר משכאב לנו באותה השעה, כי אברהם אבינו עשה זאת בצוה של המקום ברוך הוא ומאהבתו, לכן נשא את צרתו בשמחה. אבל עלינו באה מכה כזאת בין זרים, דבר שהכביד מאוד על לבנו. אבל מה לעשות, מוכרחים לקבל הכול באורך רוח, כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה. הלבשתי למשרתת שלי את בגדיה הפוכים וצררתי את כלי הילדה בצרור קטן וקשרתי למשרתת צרור כמו לקבצנית. גם את הילדה, מסכנה, הלבשתי סמרטוטים ישנים וקרועים, וכך צעדו להם המשרתת הטובה שלי עם ילדתי החביבה והזקן והזקנה אל הכפר.

נקל לשער באיזו מין ברכת כהנים נפרדנו מן הילדה החביבה, ובכמה מאות דמעות שילחנו אותה מאתנו. אמנם הילדה הייתה עליזה ושמחה כתינוק, מסכן, שאיננו מבין כלום, אבל אנחנו כולנו, כל אלה משלנו שהיו בהנוביר, כולנו בכינו והתחננו והעברנו בעוונותינו הרבים את היום-טוב הקדוש כולו בצער.

ובכן הם הלכו לכפר וגם התקבלו יפה באכסניה שלהם בביתו של כפרי אחד, כי היו בידיהם מעות, וכל זמן שיש כסף זה מביא תועלת. הכפרי שאל אותם: 'הרי יום-טוב לכם', מדוע אינם שוהים אצל יהודים. תשובתם הייתה שכבר שוהים בהנובר הרבה קבצנים ולכן אסרו עליהם להיכנס, אבל הם בכל זאת סבורים שיהודי הנוביר ישלחו להם אוכל בימי החג.

ובכן אנחנו אמנם שבנו יחדיו לבית הכנסת, אלא ששם כבר גמרו להתפלל. ובאותה העת שהה בהנוביר ר' יודא ברליניר, עדיין היה רווק וכבר ניהל עסקים אתנו. היה שם גם אחד ושמו ר' מיכיל, בחור מפולין שלמד עם הילדים. אחר כך נשא אישה מהילדסום ולעת עתה הוא יושב בהילדסום תוך עושר וכבוד, הוא פרנס בהילדסום. אותו ר' מיכיל שימש אז גם כן כמשרת למחצה כמו שנהוג באשכנז כשמחזיקים בחורים כאלה שילמדו עם הילדים. כשיצאנו מבית הכנסת שלח ר' ליב לקרוא לנו לסעודה כמו שכבר הזכרתי שהזמין אותנו בערב יום- טוב, אבל אפשר לשער מה היה מצב רוחנו. בעלי זצ"ל אמר: 'לפני שנאכל משהו אני מוכרח להביא לילדה שלי ולאחרים משהו לאכול, הרי יום-טוב. והם אמרו: 'כן, פשיטה, אתה באמת צודק, איש מאתנו לא יאכל דבר עד שלא יובא משהו לנמצאים בחוץ', כי זה היה קרוב מאוד להנובר כמו אלטנה להמבורג. ובכן אספו אוכל, כל אחד תרם משהו. אבל מי יביא זאת אליהם? כולם נרתעו. אז אמר ר' יודא: 'אני אביא להם', ר' מיכיל אמר: 'אני גם כן אלך אתו', ובעלי זצ"ל הלך אתם גם כן כי הוא עליו השלום אהב מאוד את הילדה. אבל אנשי הנוביר לא רצו לסמוך על בעלי זצ"ל מפני שחשבו: אם ילך אתם לא יוכל להימנע מלהתקרב אל הילדה. לכן נאלץ גיסי ר' ליפמן ג"כ ללכת אתם.

ובכן הלכו יחדיו להביא לשם את האוכל. והמשרתת עם הילדה ועם החברותה שלהן יחדיו יצאו מרוב רעב, מסכנים, לטייל בשדה. כשראתה הילדה, מסכנה, את בעלי זצ"ל, נמלאה שמחה, המסכנה, ורצתה, ככל ילד, לרוץ לאבא. גיסי ר' ליפמן צעק אליהם שיחזיקו את הילדה ושהזקן ייגש וייקח  את האוכל. את בעלי זצ"ל הם נאלצו גם כן להחזיק, כמו בחבל ממש, שלא יתקרב לילדה החביבה. ובכן הוא והילדה ייללו כי בעלי זצ"ל ראה שהילדה הייתה תהילה לאל בריאה ושלמה והוא לא היה רשאי להתקרב אליה.

ובכן הניחו את האוכל ואת המשקה על העשב והמשרתת עם החברותה שלה ניגשו ולקחו אותם. אז עזב בעלי זצ"ל עם החברותה שלו את המקום. כך נמשך הדבר עד שמיני עצרת. הזקן והזקנה החזיקו אצלם אספלניות ומשחה לטיפול במורסה, והם גם ריפאו לילדה היטב את המורסה, ואכן הילדה הייתה בריאה  ושלמה והייתה מדלגת לה בשדה כאייל צעיר. אז אמרנו לאנשי הנוביר: 'מה יצא מהשטות שלכם? הרי רואים אתם שילדתי תהילה לאל בריאה ושלמה ושאין בה עוד תהילה לאל שום סכנה בעולם. תנו לילדה, מסכנה, לחזור הנה'. ובכן שוב קיימו התייעצות והחליטו שלא לתת לילדה עם החברותה שלה לחזור להנוביר לפני שמחת תורה. אם כן מה היה עלינו לעשות? היה עלינו להסכים גם לזה. ובכן בשמחת תורה יצא ר' מיכיל והחזיר את הילדה עם מלוויה להנוביר. מי לא ראה באותה שעה את השמחה ששמחנו אני ובעלי זצ"ל וכל הנוכחים יחדיו עד שלא יכולנו כולנו אלא לבכות מרוב שמחה.

עין בוכה ולב שמח. כל אחד היה מוכן לטרוף את הילדה מפני שהייתה ילדה יפה ונעימה ביותר שלא היה כדוגמתה. ובכן זמן רב לא קראו לילדה אלא 'הבתולה מפיין האלטץ'. וכך, ילדי היקרים, הגיע תודה לאל הפגע הזה לסיומו בכי טוב והסוף היה תוך ששון ושמחה, ועל כך איננו יכולים לשבח ולהודות די הצורך לאל עליון שנטה לי, אמתו הלא ראויה, חסד ורחמים רבים כל כך שאילו כתבתי י' ספרים שלמים גם אז לא היה עולה בידי לספר את הכול. כי בכל מה שהאל הגדול והחנון מזמן לי, אכן אני חשה ורואה שחסדו הגדול ורחמיו קיימים.

חווה טורניאנסקי, גליקל, זכרונות 1691-1719, תשס"ו, עמ' 159-175 © כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר, ירושלים www.shazar.org.il/