חבלים

< 1 דקות

[…]

 

אהבת הבריות של אבא ומסירותו, מסירות ללא גבול, לזולת לא נעלמה, כמובן, מאיתנו בבעודו בחיים, אבל, כמאמרה של אמא, זכינו אני והיא ליהנות רק מן הצד האפל שלה. מאז מותו, כאמור, הניחה אמא מידה את אמת-הביקורת, אבל בערב סתווי אחד, קצת יותר משנתיים אחר-כך, הפרה את שתיקתה לשעה קלה ושבה ושילחה את לשונה במידת האלטרואיזם, הנתעבת בעיניה, ואגב כך נגררה לומר דברים בגנותו של אבא.

 

בשובי מן הצבא בערב מצאתי אותה עדיין בחנות, מאחורי התריסים המוגפים, מסדרת את תבניות הביצים הריקות לקראת בואו של המחלק האדון שרייבר. הרדיו היה פתוח, ואמא ביקשה שאמתין ולא אספר את מעללי עד לאחר החדשות. לפני סוף המהדורה סיפר הקריין, כי בחצר בית-הכלא המנדטורי המרכזי שבמגרש הרוסים נערכה לפנות ערב עצרת של יוצאי האצ"ל והלח"י לכבוד רבם של האסירים, ר' אריה לוין, שהגיע לגבורות. "מדברים על השותף של האבא שלך," גיחכה אמא ואמרה כי לכל הצדיקים הללו, לרבות ל"ו הנסתרים כביכול, יש צד אפל באישיותם, צד חבוי, המפרנס את הצד הגלוי, המואר באורם המסנוור של זרקורי התהילה. "אתה רואה את התבנית הזאת?" הניפה באוויר אחת מתבניות הקרטון, "כל בליטה בצדה העליון באה תמיד על חשבון שקערורית בצד התחתון, ככה זה תמיד בחיים." האלטרואיסטים נכונים להקריב את טובתם הפרטית למען הבריות לא משום שאהבת הזולת מפעמת אותם באמת אלא משום שהם מבקשים להיות כאלוהים, שברצותם יקצבו לאדם חיים וברצותם יגזרו עליו כליה.

 

 

 

[….]

 

 

 

אבל דומה כי האלטרואיזם של אבא הגיע לשיא אלימותו בסעודת-המצווה שהגה לכבוד הבר-מצווה שלי. אמא ואני ניסינו להניאו מכך, והיא, שלא כדרכה, דיברה על לבו בלשון רכה ואמרה כי החגיגה נועדה בראש וראשונה לשמח אותי ולבסס את מעמדי החברתי בקרב בני-כיתתי, אבל אבא רקע ברגלו ואמר כי נדר לקיים את סעודת-ההודיה הזאת כשנולדתי ואת נדרו חזר ונדר כשמלאו לי שלוש שנים "לא תהיה לא עלייה לתורה ולא זריקת סוכריות, לא מסיבה לחברים מבית-הספר ולא פנס-קסם, ואפילו לא שעון", הכריז ויצא מן הבית בטריקת דלת, ובצעקה אל חלל הבית, "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי."

 

"תהיה ילד גדול ותבלע את השיגעון של אבא שלך כמו תרופה מרה, ואחר-כך נעשה מה שאנחנו רוצים," אמרה אמא, שידעה כי אכן כלה ונתרצה מעם אבא שלא להשיב דברו אחור, ואיש, אף לא הדוד יעקב, לא יוכל הפעם להעביר את רוע הגזירה.

ומעמד שהתקיים באותו ערב חורפי בביתנו כאילו יצא מתוך אחד מציורי התופת הימי-ביניימיים של הירונימוס בוש או מטיס גרונוואלד. בראש השולחן בצורת T, שבשל עקשנותו של אבא נאלצה אמא לפרוס עליו מפות חדשות ולערוך אותו בצלחות פורצלן וכלי כסף, ואף להעמיד במרכזו את צמד פמוטות הפרא'זה הברוקיים שקיבלה סבתא של אבא כתשורת נישואין, הסבו ארבעה רבנים נשואי-פנים, שבאו לבושים בבגדי שיראין כיאה למעמד. בתווך, בין הרב קיפניס והרב זווין מימין ור' אריה לוין והרב סנדומירסקי משמאל, ישבנו אבא ואני. בעניבת-הפרפר המשומשת, שמצאנו באחת מחבילות הבגדים מאמריקה, בברט החום שחשבה אמא לראשי כדי שבלוריתי לא תעורר עליה את חמת הרבנים, ובשעון ה"דוקסה" החדש, שענדתי על שרוול הסוודר כדי שייגלה לעין כל, נראיתי כתינוק מן הפרובינציה הצרפתית שנשבה אל ויעוד של סינוד קדוש בקהילה קודרת, נעזבת. האורחים, שהמתנו להם, עמדו להיכנס בכל רגע, ואכן, בשעה היעודה נפתחה הדלת ובפתח עמד ר' לייביש, הכרוז אדיר הגוף של החברה קדישא, הסובב והולך ברחובות ומכריז בקולו האימתני על מועדי ההלוויות, ובעקבותיו נדחפו פנימה זה אחר זה קבצנים ובעלי-מומין, מטורפים וקשי-יום, שאותם ליקט וקיבץ ר' לייביש בפקודתו של אבא בבתי-התמחוי ובארץ תחתיות, העלה אותם מבור שאון מטיט היוון. כמו במעשה זי"ן הבעטלירש של ר' נחמן מברסלב, שיזכיר הרב זווין אחר-כך בדרשתו, נכנסו ובאו עיוור וחירש וכבד-פה, עקום צוואר ובעל חטוטרת, קבצן קטוע ידיים ואחר קטוע רגליים שדילג פנימה על גדמיו. ועליהם נוספו, להשלים את המניין, לוי טרגר, הסבל בעל הכרס הענקית, החשופה בימות הקרה כבימות החמה, ושבר טבורו שעליו היה מפצח אבטיחים למשוש לבם של הילדים, ככפתור על מנורת המקדש: החזן לופקה לופקה, שהשתגע ממכת אגרוף בגזע המוח בעת תגרת שיכורים, ואחרון-אחרון המוזיקנט שהיה מנעים לנוסעים בתחנת "אגד" בנגינתו על מסרק שיער.

 

כבר בעת הגשת הרגל הקרושה התחילו להתגשם נבואות החורבן של אמא. כבד-הפה, שלא רצה להמתין לתורו, חטף מתחת ידיו המגששות של העיוור מחוטם הפנים את מנתו, ואילו לוי טרגר האריך לשון על קטוע הידיים, שהמתין לר' לייביש שיאכיל אותו, נטל בכפו הענקית את המצייה ואת קוביית הקריש הרוטטת עליה דחסם בבת-אחת לתוך פיו ואגב כך נפח בבוז נפיחה של מטה. כשהגיע תור המרק, עלתה השמיימה שוועתם של ילדי-השעשועים של אבא כעשר אמבטיות המתרוקנות ממימיהן. הם לגמו את המרק היישר מן הפנכות והמצקות והצלחות, ואמא שהשגיחה בחסרון הכפות, לחשה על אוזנו של אבא, כי כל הסכו"ם הולך ונעלם. אבל הוא ישב זחוח-דעת בראש השולחן, מגבעתו שמוטה לאחור, ואמר כי המקום יחזיר לנו את החסר והגניב מבט אל הרבנים לראות איזה רושם עושים עליהם דבריו. כל צמד רבנים התחלשו זה עם זה בדברי תורה, אוכלים פיסות קטנות מן המצייה או מגישים אל פיהם באיסטניסיות את הכף, כמו שהאוכל אינו נחשב בעיניהם.

 

בין המרק למנה העיקרית, בעוד אמא ושתיים משכנותינו, רחל גרובר ופריבה טשכוניצקי, שהתגייסו לעזרתה, מפנות את השולחנות, דרש צמד הרבנים הראשון. הרב קיפניס סיפר כי בדיוק לפני חמישים שנה הגיע סבי, שאני קרוי על-שמו, ועמו פני-העיר אוברוץ', אל "הקיבוץ" של ר' שמואל נח שניאורסון בבוברויסק, ובחרו בו, והוא עודנו נער צעיר וסמוק לחיים, כרבה של עירם. הרב אברהם חיים סנדומירסקי, רב בית-הכנסת "בת-ציון", שחג סחור-סחור סביב לפסוק "תפארת בנים אבותם", סיפר כיצד אבא נותן את נפשו למען קיומו של בית-הכנסת. "מעולם לא ראיתי את בעל-השמחה היקר שלנו יושב על מקומו," אמר הרב, "ולא חלילה משום שהוא יוצא לדבר דברי חולין, אלא משום שהוא מציע את כיסאו לאורח." שניהם, כמובן, הדגישו את חובתי להמשיך בדרך-הזהב, שסללו אבותי מאוברוץ' ועד הנה. בשעה שהרבנים דרשו, אכלו אורחי-הכבוד את שקדי המרק כאכול גרעינים, ותוך כדי כך הטיחו חופנים מלאים איש ברעהו, והמוזיקנט ניסה שוב ושוב לקרב את המסרק לשפתיו ונרתע מיד למראה אצבעו של ר' לייביש המאיימת עליו.

 

בעת הגשת המנה העיקרית פרצה מריבה רבתי בין הקבצנים שנחלקו בשאלה מי יזכה בכרעיים ובקציצות ומי בחלקים העליונים, ועד שתיפול ההכרעה, אף החלו רובם לחטוף רבעי עוף ותפוחי-אדמה מטוגנים מן המגשים ולמלא בהם את כיסיהם. לופקה לופקה הניף פמוט-הירושה ואיים בו על שכנו עקום הצוואר. במהלך התגרה נפל הנר הדולק על השולחן, והמפה נתלקחה. כבד-הפה מיהר לצקת על האש יין ושר בלעגי-שפה "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, הוי מים מים מים." כשנרגעו הרוחות לגערתו של כרוז החברה קדישא, שאיים עליהם שישלח את כולם באוטובוס הראשון לבית-העולם, קם לדבר הרב זווין, עורך האנציקלופדיה התלמודית.

 

"הבית של סבא שלך באוברוץ' היה מלא תמיד יהודים נאים, שהעניות ניוולה את צורתם," פנה אלי שכננו, והוסיף כי יכול הוא להעיד על כך מכלי ראשון, כי בבית ההוא היה מתאכסן כשבא לבקר את חברו ל"קיבוץ" בבוברויסק, ר' שמואל קיפניס, שעלה אז לשבת שם על כס הרבנות. "כשתגדל ותזכה לקרוא את המעשה שסיפר ר' נחמן בז"ין הבעטלירש שנאספו לשמח חתן וכלה, תגלה שכשם שהעיוור אינו עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלו כהרף-עין ועל כן נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל בעולם, על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראייה בזה העולם כלל, כך מי שהוא כבד-פה אינו כבד-פה כלל, רק שהדיבורים של העולם שאינם שבחים לשם יתברך, אין בהם שלמות ועל כן הוא נראה ככבד-פה, כי הוא כבד-פה מאלו הדיבורים של העולם, אבל באמת הוא מליץ ודברן נפלא מאוד ויכול לדבר חידות ושירים שקורין לידר נפלאים." שכננו הגדול בתורה התבונן בי ארוכות, ותחושת הבהלה והמיאוס שלי מן הבכחנליה המטורפת המתרחשת לנגד עיני לא נסתרה ממנו כלל, ואחר-כך סיפר כי בשעה שהאדמו"ר יוסף יצחק מליובאוויץ' היה ילד בן ארבע שאל את אביו למה נבראו לאדם שתי עיניים. השיב לו אביו בשאלה, אם יודע הוא אל"ף-בי"ת? כשהשיב הילד כן, שאל אותו אביו שוב אם יודע הוא שיש שי"ן ויש שי"ן ומה החילוק שביניהן? השיב יוסף יצחק שבשי"ן הנקודה היא בצד ימין ובשי"ן בצד שמאל. אמר לו אביו: לכך יש לך שתי עיניים, יש דברים שצריך להביט עליהם בעין הימנית, ויש דברים לראותם בעין השמאלית. על אדם מישראל צריכים להביט תמיד בעין הימנית, ועל הסוכריה והצעצוע – בעין השמאלית. ומאותה שעה, סיים הרב זווין את דרשתו, נקבע בלבו של האדמו"ר הכלל, שעל כל יהודי, יהא מי שיהיה ויהא איך שיהיה, צריכים להביט תמיד בעין יפה.

 

כל שעת הסעודה לא מצאתי לי מנוח: מה אעשה כשיגיע תורי לשאת את דברי ור' יענקלה מילכיקער, המלמד הקטן ששינן איתי את המפטיר ואת ההפטרה ואף כתב לי את דרשת הבחור הבר-מצווה, עוד לא הגיע והדעת נותנת כי הוא שקוע בשנת ישרים. במחצית השנה שקדמה לאותו הערב, הייתי פוקד בקביעות את ביתו של ר' יענקלה, שעל גבול אחווה וזכרון-משה (לימים יתברר לי כי בבית זה עצמו, ביתה של האלמנה קטינקא, שכר ברנר חדר בבואו לראשונה לירושלים) לשיעורים בטעמי המקרא. ר' יענקלה היה משורר פסוק בקולו הדשן, כי שממעך אל חכו תופין טבול בתה, ואני הייתי צריך לענות אחריו. אבל שעה שאני פילסתי לי דרך בין משוכות הפסוקים הקיצוניות, היה ראשו נשמט על החומש ונחרותיו מילאו את החדר הדחוק הגדוש פצעים. ר' יענקלה, שבשבתות ובימים טובים שימש כבעל-קורא, היה חלבן המשכים כל יום לפנות בוקר וסובב עם כדיו על הבתים, ולא ייפלא, אפוא, שעם רדת הערב היתה העייפות גוברת עליו. למבוכה היתה שמה קץ זוגתו הגבוהית ובריאת-הבשר, שארבה במטבח (במקומותינו נודע שמו של הזוג הגרוטסקי הזה בגלל הבדלי הגבהים כ"שבעס הגודל און קורץ פרייטיק," כלומר שבת הגדול ויום שישי הקצר) היתה נכנסת ומכה לפניו באצבע צרדה. "כבר שלוש?" היה מקיץ ר' יענקלה בבהלה ומעביר את אצבעותיו, המדיפות תמיד ריח של חלב ושל ידיות מתכת, על שמורות עיניו.

 

לעת חלוקת לפתן השזיפים המיובשים, שאף היא היתה מלווה בתקריות אחדות, אכן הופיע סוף-סוף המלמד שלי, אבל דאגתי היתה לשווא. כשקמתי לשאת את דרשתי, שלמדתיה בעל-פה, ובהשראתו של אבא סבבה על הפסוק "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם", הרעים לופקה לופקה בקולו האדיר ושר פרק חזנות כשהוא מלווה בנגינת המסרק של המוזיקנט, וכל הסועדים מחאו כפיים ולא הניחו לי, על-פי המסורת, לשאת את דברי.

 

לאחר ברכת-המזון, שבזימונה כובד ר' אריה לוין, רכן אבא שלי, הושיט לי צרור שטרות, וביקש בהנמכת קול כי בשעה שיבואו הקבצנים לברך אותי במזל טוב אתחב לידהם כבדרך אגב שני שטרות. התחננתי על נפשי וביקשתי שיעשה זאת במקומי, כי אני נגעל מן הנגיעה בהם, אבל הוא אמר כי לקדם בברכה את ידו המושטת של יהודי ולהחיות בצדקה את נפשו הרעבה – זו אהבת ישראל אמיתית.

 

אבל גם בכך לא מלאה סאת ייסורים בערב ההוא. לפני לכתם הביתה, הכריז רב קיפניס, כי סעודת-מצווה בלא ריקוד בסופי כל גופה צריך בדיקה. וכך, הסתדר מסביב לשלוחן מעגל של חלכאים. החירש וכבד-הפה אחזו באבנטו של כרות-הידיים, אני הפקרתי את ידי בידיים של ר' לייביש ושל הקבצן העיוור, ור' אריה נתן ידיו במעגל פרטי לקבצן קטוע רגליים. פעמים אחדות הקפנו את השולחן, שנראה כמו ערי הכיכר לאחר שמלאך ה' המטיר עליהן גופרית ואש, ואבא עומד בתווך ושר כבשעת ההקפות בשמחת תורה, "עוזר דלים הושיעה נא, פודה ומציל הצליחה נא," והכל משיבים לו "צור עולמים עננו ביום קראנו."

 

כשהתרוקן הבית מן הזרים, הפרה אמא סוף-סוף את שתיקתה המהדהדת, הושיטה לי מגבת ואמרה כי מה שאני צריך לעשות עכשיו, כשערב הגאלה של אבא כבר מאחורינו, הוא להתרחץ היטב במים חמים וסבון וללכת לישון.

 

אבא, שכעבור שעה קלה חזר הביתה, לאחר שליווה את הרבנים כברת דרך, קרב עלי בפנים זורחות והושיט לי את שתי זרועותיו, מבקש לחבר אותי. "עכשיו אתה באמת כבר בר-מצווה, אפילו הרב קיפניס והרב זווין אומרים את זה," הכריז אבא בסיפוק. אבל אני, שעמדתי בפתח האמבטיה ורק תחתוני לגופי, פרצתי בבכי, הטחתי בו את שעון ה"דוקסה" החדש וצעקתי: "אל תגע בי! אל תגע בי משוגע! אני שונא אותך!"

 

 

מתוך: חיים באר, חבלים, עם עובד, 1998, עמ' 197-198, 204-210.