חזיונות הגאולה

הגולם, מערכה ראשונה

הנפשות הפועלות

 

מהר"ל

הרבנית

דבורית

הגולם

יצחק

יעקב

השמש

ר' זכריה

ר' תנחום

תדיאוש

הנזיר

הנווד הזקן – אליהו הנביא

הנווד הצעיר – משיח

הגבוה

האדמוני

הסומא

בעל רגל-העץ

הגיבן
החולה

האינו-נראה

דמותו של מהר"ל

דמותו של תדיאוש

דמותו של האינו-נראה

בעל הצלב

רוחות-מערה

שוכני מטה

יהודים מפראג

פראג- המאה השבע-עשרה

תמונה ראשונה

 

חמר

 

שטח ריק על חוף הנהר סמוך לפראג. לפנות בוקר. מסביב – דממה ואפלה. ר' אריה-ליב בר' בצלאל, המהר"ל, ישיש בן שבעים, עומד ליד תל טיט-חומר ולש מתוכו גוף-אדם. הגוף נשלם. סמוך לו עומד ר' אברהם השמש ומסייע עמו בעבודתו. מהר"ל מתרומם מעל לגוף ומדבר אל השמש.

מהר'ל:

נשלם, הכל נשלם סוף-סוף.

עכשו לבית-הכנסת רוץ,

וקרא הנה את יצחק ואת יעקב.

השמש:

: ועלי להשאר שם, רבי?

מהר'ל:

עליך להשאר שם. אך יהי, אברהם,

בלבך כמוס עד עולם

הסוד אשר לדעת זכית –

לאיש אל תגלהו לעולם.

השמש:

לעולם, רבי.

מהר'ל:

וגם להם אל נא תאמר, שהכל נגמר.

יתגלה להם הכל פתע-פתאום.
רוץ, כי האיר היום. [השמש מסתלק]

מהר'ל:

[מתכופף אל הגוף] כן, הכל נשלם ובאפלה עטוף.

שעת הפלא הגדול תבוא עם היום הבוקע.

והיה בהביטי אל זה הגוף

הגדול אשר לשו ויצרו אצבעותי,

לעיני נראה כבר צלו הפוסע,

צלו של יצור חי…

מרים את ראשו כלפי מעלה.

וכי מי אני שאמר: אני יוצר? –

אתה עיני פקחת בהיותי עור,

רוח ממרומים נגעה בעפעפי ואור –

וגלתה לי את הגוף הנרדם.

נרדם הוא ודאי כאן דורות לאין ספר…

ונשמתו אי-שם בגעגועים נודדת.

האם מנדודי-דורות שכחה

הנשמה את דרכה חזרה אל הגוף,

או שמא לבדה אי-שם היא נרדמת,

ואף היא, כגוף, מחכה עד אשר תפקח

את עפעפי עיני ותגלהו שוב…

הנה אני מקשיב מעל ראשי משק כנפים,

הלילה מסביב אפוף אימה וחילה.

הגוף מוטל שרוע מתוך צפיה,

מגלה כלו וראשו אל השמים,

ומשפתיו המתות מתפרצת תפלה.

מליט בידיו את פניו, עומד שעה ממושכת.

נרתע אחורנית בחרדה.

מי זה סמוך לעיני בטיסה חלף,

ובמצחי נגע במשהו דוקר?

ומי לתוך אזני בזעקות צרצר?

ומנין הד הקול הקהה, הבא אלי עכשו?

מביט מסביבו ומקשיב.

אין איש. הס. הנהר זורם,

דועך כוכב אחרי כוכב.

המזרח, תחת להאיר, הולך ומקדיר.

חזקני ואמצני, יוצר הכל,

בעצם ששוני הרב

ראיתי צל שני של הגוף הגדול.

בבת אחת נשמע שקשוק מרחוק, וכעין דמות שחורה צועדת על פני הנהר, מתנודדת ומסתובבת מסביב לעצמה.

מי זה על פני הנהר צועד?

מי מתקרב אלי ואינו קרוב?

מתרחק מעלי ואינו רחוק?

דמות צצה לעיניו של מהר'ל.

מהר'ל:

מי אתה, דמות-השחור?

הדמות:

האם את קולי לא תכיר?

מהר'ל:

קולך כקול רוח-קר,

המסתובב בתוך מעמקי בור,

ואין מוצא לו ומבוא לו אין.

הדמות:

יש לי קול, שאינו קול עדין.

יש לי לב, שאינו לב עדין.

מהר'ל:

מי אתה, אמר, ומה שמך?

הדמות:

בשם יקראו לי בהגיע הזמן,

אך לעת-עתה איני קם עוד כאן,

לעת-עתה רק צל-של-צל הנני.

מהר'ל:

מהיכן באת?

הדמות:

להזהירך באתי: אל נא תבראני,

וממנוחתי אל תחרידני.

מהר'ל:

העלם מזה, צויתי.

הדמות:

ושוב חוזר אני ומזהיר: אל נא תבראני.

ראה: כוכב אחרי כוכב מוסיף לדעך.

הנה כך ידעך זיו

עינו של כל המסתכל בי:

ובאשר כף רגלי תדרך

תל-שממה זה המקום יהי,

ואת אשר בו תגע ידי,

לגל עפר ואפר יהי.

האפל והדממה, בם נתון אני,

בשאון רחוב ואדם אל נא תחליף.

מהר'ל:

עזרני. אלהים, בצר לי.

הדמות:

ידעתי, כי לא תשמע להפצרתי,

על-כן להזהירך באתי,

ותהי זו אזהרה,

כהפצרה.

כל הלילה אתה לשתני,

ובקר-רוח ואכזריות צרתני –

אך חלקי מה שפר

בעודי עפר

בעודי דומם, שלו ונעלם

בין גרגירי חול וצרורות חצץ,

וכך מעולם ועד עולם.

מהר'ל:

העלם אל מקום-סתרך, הדמות.

ויעלמו למקום-הסתר אתך יחד,

זו אימת החיים וזו העצבות.

ובהגיע שעת-הפלאים המצלחת,

כאשר ינוס הלילה מפני שמש-מזרח,

כל ספקותיך ינוסו כך.

ללושך מעפר שלחני המקום,

לנתקך מאדמה מסלעת,

ולקרן-אור ראשונה הנדלקת במרום,

נשמת-חיים בך לטעת.

הדמות:

אינני רוצה.

מהר'ל:

קצובים כבר מראש הימים והלילות,

וכל המעשים, אשר עליך לעשות.

לא לחיי אין-מטרה נוצרת,

כי למעשי פלאות באין רואה.

כל מעשיך יהיו עטופי-סוד.

על גבורתך לא ידע איש עוד,

חוטב עצים, שואב מים היה תהיה.

הדמות:

גלם.

מהר'ל:

שליח עם.

גבור רב.

הדמות:

משרת-נכנע לכל צו.

מהר'ל:

אדם חי.

הדמות:

אדם חי? ולמה זה תעמד ותחכה?

והיכן הנשמה אשר באפי תפח?

ולמה את עיני לא תפקח?

ולמה לא תשים לב בחזה?

אי הלשון, השנים? אי הדם, החי,

העתיד לנזל בעורקי?

מה זממת לעשותני? אלם או עור?

חגר, ואולי חרש?

ושמא כל המומים? אמר! הלילה עובר,

והיום הנה בא.

אפלה, אפלה,

עוד רגע בתהומותיך כסיני,

ולהיות עוד רגע אשר הייתי-תניני:

תל-מת של טיט יבש.

הדמות נמוגה באפלה.

מהר'ל:

אל כונתי המקדשת והמטהרת,

הסתננה מחשבה קודרת.

בדברי החרדה פגמתי לא במזיד,

בזה הלב שלעתיד.

הה, לא עמדתי בנסיון,

ואת לבי לא שמרתי מיגון,

מצער ומרחמים, וכבד מדי

דבר פחדי רובץ עלי.

בעצם ידי את גורל המסכן –

אל דרך הסבל והמבוכה הייתי מכון.

שבועות רבים,

ימים ולילות רצופים,

את המח ואת הלב

הייתי מצרף,

מתפשט מעצמי ומהויות העולם,

ונתון אל מחשבה אחת, מחשבתך בלבד

ראיתי לפני רק אחד, אחד:

הנה הוא בא, פוקח את עיניו,

בת-צחוק נסתרת על שפתיו,

וגבורת-ברזל בזרועותיו.

רואה הוא-ואינו נראה,

הולך הוא-ודרכיו לא ידע זר,

חייו ומתו-נשימה עצורה,

בטחון שלו, נסתר.

בקהל לא יתערב ופה לא יפצה,

אי-שם באשר כרע שכב,

ולפקדה כל רגע מחכה.

ומה אעשה עכשו?

אל הדבר החי התגנבו הספק והפחד,

הבדידות והמרירות גם יחד.

רואה אני, כי איני הגון לפניך,

ואולי סטיתי מן המשעול,

יען כי להציץ אמרתי אל מקום

לא הציץ עוד איש בו עד היום –

רואה אני, רואה.-מה אני לעמתך?

תולעת, גוש עפר, גרגר של חול.

דממה ארוכה. נראית דמותו של הכומר תדיאוש, הצועד לקראת מהר'ל,

מהר'ל:

תדיאוש. כן, זהו. מתקרב אלי.

זה עכשו הזכרתיו בהרהורי.

האם אות שני הוא זה ממרום?

הדמות:

[נתקלת במהר'ל ונרתעת אחורנית]

מה מעשיך כאן באמצע הלילה?

מהר'ל:

לא אמצע הלילה, אלא תחלת היום.

הדמות:

ומה מעשיך כאן בתחלת היום?

מהר'ל:

עושה אני כאן בתחלת היום,

את אשר לעשות צוני המקום.

הדמות:

ומה המעשה לעשות המקום שולח,

ואשר בעשיתו עלי להיות נוכח?

מהר'ל:

להיות נוכח בעשיתו אין עליך.

דוכך לפניך.

הדמות:

דרכי לפני-הנה כן ידעתי.

אין תדיאוש לכל עצות נצרך.

אך אמר, מנין לך כאלה עיני-מורא,

הרושפות אכזריות וגבורה שחרה?
מנין לו, לרב, פני אכזר? פלא:

במוקדי בית-דין-קדש ובבתי-כלא

ראיתי פרצופים של יהודים רבים כל-כך,

ועינים רבות ושונות ראיתי, אך

מעולם לא ראיתי עיניו של ישראל,

המביטות עליך כרוצח וגוזל,

במשטמה עזה, כעיניך אלה –

הן מראה להן ממש כעיני גלם-פרא.

מהר'ל מליט פניו בידיו, מושך בכתפיו.

הדמות:

למה זה כסית פתאום את פניך?

נאלמת דם? וזה מהו? מי שרוע על הקרקע כאן?

פגר מת, או מה? עמדתי כל הזמן,

ולא הרגשתי בו כלל.

מתכופף ומביט בגולם-הטיט.

מה עיני רואות?
מה נעשה כאן? אדם מטיט נלוש,

על הקרקע שרוע כאן.

נמוג קצת אחורנית, מצטלב.

הה, ישו הקדוש!

מהר'ל:

עד אשר יזכה הלה לקום, לחיות,

רגל להציב, יד להניד –

במבט-עיניו בינתים אני מביט.

הדמות:

הגן עלי בפני כל מרעין בישין,

הכופרים בצלב, הארורים-הה, ישו! [נעלם]

מהר'ל:

[שותק שעה ארוכה, מתעורר כאילו מן השכחה. תוהה סביבו]

האם אות שני נתת לי כעת?

אכן הכל מכרח לבוא. יד

אלהים הכניסה אותי לתוך מעגל אחד

עם תל-חמר זה, ללא הפרד.

וכל אשר הגיתי לעיני קם,

וכל אשר חזיתי להתגשם עומד.

הכל מכרח לבוא, מכרח!

ועתה מה טוב ללבי ומה רוח –

כי מי אני ומה אני? כנים אותותיך –

הכל מכרח לבוא, מכרח!

מן הדרך המובילה מן העיר מתקרבים שני תלמידי מהר'ל, יצחק הכהן ויעקב הלוי. יעקב נושא צרור בגדים. הם באים בחשאי. רגליהם אינן נוגעות כמעט בקרקע.

מהר'ל:

[הולך לקראתם] במועד הגעתם.

יצחק:

האיר השחר.

מהר'ל:

האם ראה אתכם מישהו בדרך?

יעקב:

בצדי דרכים הלכנו.

מהר'ל:

האם שהיתם בבית הכנסת עד עכשו?

יצחק:

כן רבי. זה מזה התרחקנו

ושפתותינו רוחשות תפלה בקול רם.

עד חצות הלילה אור לא הדלקנו.

האפלה הקיפה אותנו מסביב,

והפרידה בנינו כקיר עב,

ורחוקים היינו זה מזה מרחק רב,

עד שאיש קול רעהו לא הקשיב,

והמרחק בתחלה אימה הטיל,

דומה כאלו בתוך יער עבת

לאין כל מוצא חפשתי שביל,

ולרוץ מהרתי עד מאד.

אך בבת אחת רוחי אלי שב,

והוספתי להתרחק מרחק רב.

יעקב

ושמע נא, רבי, אשר קרה לנו אחר זה:

לכאורה, רחוקים זה מזה היינו מאד,

ואפלה מסביב, וממקומו איש לא זע,

כאלו מסמר אל הקרקע היה,

וכל אחד מדמה שאיש מלבדו אין עוד

בבית הכנסת. אך בהגיע שעת חצות,

כאשר צויתנו, הדליק כל אחד

את הנר אשר הכין לו מבעוד יום –

רק אז נגלה הפלא: עומדים שנינו

סמוכים זה לזה ויד אל יד,

ושני הנרות מאירים בפנינו.

יצחק:

פלאי פלאם, רבי.

מהר'ל:

סימן טוב הוא זה. לבכם

בתפלות זכות נזדכך,

ועתה ראויים אתם לברכה הגדולה,

אשר עוד מעט תצטרכו לברך.

יצחק:

רבי, האם מתר להסתכל בו?

מהר'ל:

מתר לכם, גשו והסתכלו בו.

שניהם מתכופפים על הגוף ומסתכלם.

יעקב:

לפי שעה אין רואים ולא כלום. חמר-טיט.

יצחק:

וחמר-טיט זה הנה עפעף מניד.

יעקב:

והנה מרים הוא רגל, יד.

יצחק:

והנה מעוה פניו, ומחיך קצת –

נרתע ממקומו בבהלה.

מהר'ל:

מה לך, יצחק?

יצחק:

הצצתי בו, נפעמתי.

נזכרתי בחלום אשר חלמתי.

מהר'ל:

חלום? אימתי?

יצחק:

חטאתי, רבי, ולחטאי מחל-נא.

בחצות הליל, כאשר נרות העלינו,

מתוך ארון הקדש ספר-תורה הוצאנו,

כאשר צויתנו, את הספר גוללנו,

ובפרשת בראשית התחלנו,

ואיש את חברו כבד ב'עליה'.

כל אחד מאתנו שבע פעמים קרא

את הפרשה הראשונה, באין מפריע,

אחר כך הכנסנו חזרה

אל ארון הקדש את ספר התורה,

ובלחש, לעצמנו, לומר תהלים התחלנו.

ויהי בעמדי, פני לקיר, ושפתי מגמגמות,

שמורות עיני החלו נעצמות.

נאבקתי בתנומה, את קולי הגבהתי

באמירת תהלים. ופתאום שמעתי

התיפחיות נואשות, הולכות ומתקרבות.

והנה נפתחו הדלת וכל החלונות.

בית הכנסת נתמלא יהודים מבהלים,

מתפזרים ונופלים פה ושם כצללים,

משתרעים יגיעי-נשם מתחת לכל השלחנות.

ובהיותם שוככים כך, נטולי לשון –

התפרץ אדם מוזר, ענק עם ראש גדול,

ארך ידים, ועינים ירקות לו והן כדקרים,

ובידו חרב מתהפכת לכל העברים,

מטה, מעלה, גוזר על ימין ועל שמאל,

הנה מוטלים הם קצוצים, בדם מתבוססים,

שרויים באפלה וגוססים. –

והנה את חרבו יניף ברום

ואומר להנחיתה על ראשי. – אך פתאום

נכנסת אתה, רבי.

מהר'ל:

אני?

יצחק:

וכאשר ראה את רבי, נשאר עומד שם

רפה-ידים, את חרבו הוריד,

והחל רץ לדלת, אך הרבי חסם

הדרך בפניו, מידו החרב השמיט

ובפרצופו הלם –

אך, אבוי, במטרה לא פגע.

מהר'ל:

[בתמיהה] לא פגעתי?

יצחק:

באויר פגעת.

מהר'ל:

והלה הצליח להמלט?

יצחק:

הוא נמוג כצל רוטט.

ודומה היה מאד לזו תבנית-הטיט.

מהר'ל:

[לעצמו] אותות רבים כל-כך, אותות רעים פה ושם!

האמנם לא תחדר

בעדם כל קרן אור?

בכל הדרכים הוליכני נא, בכל הדרכים,

אך מבעד לכל נסתר, מבעד לכל נעלם,

יפרץ נא אורך, רבון עולם.

יעקב:

בבית הכנסת הקהל שוחח

על העתים הרעות לפנים והיום,

ועל השמועות בפרג-על אחד רוצח,

שהיה קוטל יהודים זקן וטף,

ואת כל אלה, רבי, ראה בחלום עכשו –

מהר'ל:

אכן, תלמידי, מתרגשים עלינו זמנים רעים,

אך עם הרעים גם ימים גדולים באים,

ועלינו להתכונן לצעד לקראתם.

ועכשו, ראו, הביאנו אלהים

אל הימים הקשים והתחלתם.

יצחיצחק:ק:

ידי רועדות מפחד. האם עלי,

רבי, להניח את הצרור מידי?

מהר'ל:

האם הכל כאן צרור?

הכל, רבי.

יעקב:

והיכן ידור? בבית הכנסת ידור?

מהר'ל:

אל תוסיפו שאול.

כבשו פחדכם, בלבכם הסתירו הכל,

ועם הפחד הסתירו את כל אשר תשמעו ותראו,

ועכשו בואו אל המים

לטול ידים.

הולכים אל הנהר.

תמונה שניה

קירות

חדר-המיוחד של מהר'ל. עם השחר. מהר'ל נכנס, הנברא נשאר עומד מעברה השני של הדלת. הוא גבוה, והפתח – נמוך מדי. שיש צורך להתכופף-אין הוא יודע.

מהר'ל:

את הראש כף. נמוך הוא המשקוף – אתה

זקוף: דע וזכר תמיד: כי ירצה

גבה-קומה בפתח נמוך להכנס,

את ראשו יכף. כך ראה – ועשה!

מדגים לו, כיצד כופפים את הראש.

הגולם נכנס ונשאר עומד כפוף.

מהר'ל:

ועתה ישר הגו –

והזדקף.

הגולם מתיישר. עומד אילם. הוא חזק וענק, עיניים גדולות. משהו מן הטמטום ומן הקהות בהן, ועם זה – גם מן הילדותיות. שפתיים עבעבות עם זוויות עמוקות מוגמרות. חיוך קפוא עליהן. החיוך – בלא כל סיבה. והנה, נדמה, כי החיוך יתעוות עוד מעט ויתפרץ בבכי. שחורות ומסלסלות שערות ראשו, שפמו וזקנו. עיניו נפקחות לרווחה יותר ויותר, והן מביטות בתמהון על כל אשר סביב.

מהר'ל:

דע, פקוחות הן שתי עיניך.

השמים כבר ראית והשמש במזרח.

יהודים ברחוב פגשת, ורגליך

כבר דרכו בחוצות וחצרות. כך

דברתי, ופי מדבר עכשו אליך.

הגולם שותק.

מהר'ל:

פה לך ושנים, ולשון לדבור –

למה פיך סגור?

הגולם מוסיף לשתוק.

ה. לייוויק, מתוך חזיונות הגאולה, תשי"ז, עמ' 20-32.

 

© כל הזכויות שמורות להוצאת מוסד ביאליק, ירושלים. http://www.bialik-publishing.com/