יום הכיפורים
היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עם ועם בניו בתור בני עם,
לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית.
היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שימצא טוב לפניו.
פה – כמו בכל מפעל לאומי, בייחוד בכל עבודה דתית לאומית – חשובה העוצמה,
שהאישיות הפרטית מרבה מתוך צירוף הכוחות: ואני שואל: מה לנו, לאינם שומרים דת,
מה לנו היום הזה? שואל אני האומנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת עבר,
שריד קדומים? האומנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאומית?
ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינו וישוב להיות יום פשוט ככל הימים,
האם לא תהיה זאת אבידה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עלייה לעם ישראל?
ולנו לכולנו, בני העם הזה. היה לנו מה שמסרו לנו אבותינו,
האמנו בו ונתנו את נפשנו עליו. אין המסור והמקובל מאבותינו
מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו, אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק,
האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת – מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד,
מה באמת נחרב או נרקב, ומה לעומקו של דבר – רק צורתו נטשטשה או נפסלה,
והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה ?
*התפרסם בעלון של קיבוץ גבעת חיים – איחוד.