יונים לא עפות בלילה
להיות בודד במידבר זה מצב שאולי אין ממנו חזרה, והבדידות, כשתש כוחה, הופכת אותך מאחד לאפס. אבל לילה אחד, בקיץ 65, על הגבעות המסולעות שבין שדה-בוקר לנחל בשור, בדרך למחצבה שבמישור שיבטה, היה לילה במידבר, ולמרות משמעת המים נגמרו המימיות. האבנים המחודדות מתחת לנעליים לא נגמרו. היבלות היו מתפוצצות בין קרעי הגרביים לסוליות המשופשפות, וגם הזיעה כבר יבשה, סתמה את נקבוביות העור בגרגרי מלח ספוגי אבק. המחלקה השתרכה לאורך כמה מאות מטרים, קשר-העין נותק, והמ"מ עצר, חיכה שכולם יגיעו אליו. פקד את כולם ונתן לנו עשר דקות הפסקה. אחר-כך הוא עבר בין החיילים שהשתרעו על האבנים, ניסה לאתר מים במימיות. הוא מצא שאריות במימיה אחת או שתיים והעבירן בינינו. לגימה לאיש. הוא חלף גם על פני. הרטבתי את השפתיים, ואחר, נשען על תרמיל הגב שנשאר דבוק לגבי, נרדמתי. כאשר התעוררתי לא היה איש סביבי. נותרתי פתאום בודד במידבר. הידיעה שאין לי מים במימיה הצמיאה אותי יותר ויותר. מתחתי את ידי אל הזיעה הדביקה שנספגה על גבי, סביב החגורה, מתחת לתרמיל, ואת האצבעות הלחות הושטתי לשפתי. הריח המיוחד לתערובת של זיעה, שמן רובים ועור מלוכלך בא באפי. לשוני ספגה טיפה של מים מלוחים והצמא גבר. הסתכלתי בשמיים. חיפשתי את כוכב-הצפון. הייתי מומחה לכוכבים: הדובה הגדולה והעגלה הקטנה, הקאסיופיאה, חרבו של אוריון בשביל החלב. אבל התרמיל הכביד, הכוכבים טסו בשמיים, סביב ראשי. שום כוכב לא היה יציב. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי, בשביל לאתר את כוכב-הצפון אני זקוק לכוכב-הצפון. עליתי על הרכס, שהתרומם לעבר גבעה גבוהה. רציתי לאתר אור בסביבה. שדה-בוקר אולי. לא היתה כל אפשרות אחרת. האורות יתנו לי כיוון ואולי אוכל להגיע לשם. כאשר יווצר הקשר ביני לבין המחלקה אחטוף חזק על הראש. אולי גם מישפט. אבל לפחות אדע שמצאתי את הדרך חזרה. אולם כשהגעתי לרכס התברר שיש נקודה גבוהה ממנו. את האורות של שדה-בוקר לא ראיתי. האבזמים לחצו. הכוכבים, מרוב מירוצם, נעלמו. מסביב היתה עלטה. חושך על פני תהום. התיישבתי. שוב נשענתי על תרמיל הגב הדחוס, ולמרות שעצמתי את עיני עבר איזה ברק שחדר מבעד לשמורות-העין. פקחתי את העיניים. את השמיים חצה זיקוק אדום. לא הייתי לבדי עוד. כשהזיקוק האדום נעלם, הופיע זיקוק צהוב, ואחריו ירוק, ואחריו שוב אדום. קמתי ממקומי. שוב תחבתי את היד בין הגב לבין התרמיל. בקצה האצבעות אספתי מעט לחות ומצצתי אותה בשפתי.
המליחות לא הצמיאה אותי עוד, וכעבור שעה פגשתי את חברי. איך לא חשבתי על כך שאם יש זיקוק, גם במידבר אי אפשר ללכת לאיבוד. וכמה זיקוקים ואורות, צפירות, רוכלים ותיירים, סרסורים, קבצנים, ילדים, חתיכות, בירה על המידרכות, קונים ומוכרים, לא צוחקים, לא בוכים, וים גדול מסביב, של קירות, מכוניות, וגבר מזיע, מחפש מה שלא איבד, חוזר אל מקומות שמהם לא יצא, בין העוברים מול הסירות והגלים, מהמרים ומתמקחים, באלנבי, בין האופרה הישנה למוגרבי הסגור, כאן, בתחנה, ליד חלון הראווה של החנות לצורכי-צילום, יש מכירה, ביום שני, יום בקיץ 87, זה לא מידבר.
1987
מתוך: ישעיהו קורן, "יונים לא עפות בלילה",1989, עמ' 138-137.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק.