לדמותו של המלך כורש

"…ספר התנ"ך, כפי שהוא נמצא בידינו עכשיו, מסתיים בשני פסוקים רבי-משמעות אלה:
"בִּשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ – ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברי הימים ב, לו 23).
זוהי זכות מיוחדת שזכה לה שליט לא יהודי – לסיים את ספר הספרים, ולסיימו במילה שגם בימינו יש לה משמעות גורלית בשביל כל עם ישראל, גם בשביל העם היושב בישראל וגם בשביל כל יהדות התפוצה: "וְיָעַל". ואין עוד שליט נוכרי שזכה לשבחים האלה מגדולי נביאי ישראל – כאשר זכה להם כורש מפי ישעיה, הנביא, שמבקרי המקרא קוראים לו בשם ישעיה השני: "הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם, וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד. כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים…" (ישעיהו מד 25, מה 1 – 3).
בלי ספק היה ראוי כורש לשבחים אלה, ולא רק בגלל הכרזתו והרשות שנתן לגולי בבל לשוב לארצם ולבנות שוב בית המקדש בירושלים. גם מבחינה היסטורית כללית היה כורש אחת הדמויות הגדולות ביותר. הוא היה אחד מגדולי המצביאים בתולדות העמים, אחד מגדולי המדינאים שבכל התקופות, ונוסף לכך היה איש רב חסד וגדול נפש כאשר היו רק יחידי סגולה מעטים בקרב הכובשים הגדולים."

דוד בן גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, החברה לחקר המקרא והחברה להפצת משנתו של דוד בן גוריון, תשל"ו – 1976, עמ' 202 – 203. הדברים נאמרו בכינוסה הארצי התשיעי לתנ"ך, ניסן תשי"א – 1951.
© כל הזכויות שמורות להוצאה.