מכתב לפרופ' גרשם שלום (תש"א – 1941)
"…אני מדגיש שהנידון הוא דיון היסטורי, לא תיאולוגי, פילוסופי או מוסרי.
אתה עשית דבר גדול ששחררת את מחקר הקבלה
מנטל ההערכות התיאולוגיות, הפילוסופיות והמוסריות,
וסללת את הדרך לטפל בה כבאחת התופעות ההיסטוריות הגדולות שבדברי ימינו.
אני אשתדל ללמוד ממך וללכת בעקבותיך ולא לשאול
אם תורת הקבלה "נכונה" או "טובה" לפי איזו בחינה שהיא,
כי אם על מקומה ותפקידה בהיסטוריה.
זאת אומרת: אני מתכוון לשאלתך שהעמדת בראש הרצאותיך:
מה גרם לקבלה להשתלט על מוחותיהם ונפשותיהם של המוני ישראל
במשך תקופה ממושכה וליהפך לגורם היסטורי חי,
בו בזמן שהפילוסופיה הרציונליסטית נשארה דבר שבעיון לציבור מצומצם בלבד ועקבותיה כמעט לא נודעו כעבור דורות מועטים.
תשובתך הייתה, שהקבלה קרובה יותר ליהדות הקלסית
והפיחה חיים חדשים באינסטיטוציות הדתיות – המצוות המעשיות והתפילה,
בו בזמן שהפילוסופיה הייתה מחוסרת יחס חי ופרודוקטיבי לאינסטיטוציות הנ"ל.
………………..
סוף דבר: לעומת התיזה שלך אני מעז להעמיד את התיזה הזאת:
הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא הייתה קרובה יותר
לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם
ולא הצליחה לעקרם.
הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה,
מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית
שתמיד הייתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים.
ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה,
"שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו", ואלה הם ממש גם דברי שפינוזה…"
*מתוך אתר עמותת "לשמה" למען שימור הגותו של ישעיהו ליבוביץ www.leibowitz.co.il