מכתב של ש' דובנוב לח"נ ביאליק ליובלו ה- 60
לידידי החביב, ר' חיים נחמן ביאליק,
ובכן הרי אתה בן שישים, ובוודאי אינך עושה אוזנך כאפרכסת
לשמוע כל התהילות והתשבחות שממטירים עליך מכל קצה ארץ ברעם וברעש.
האבוא גם אני בתוך החוגגים והרועשים לברכך היום, ידידי היקר…
לא, ברכתי תהי צנועה, כמו שצנוע הוא המבורך בעצמו.
הנני מברך אותך בלחש, בקרב לבי, וחוגג את יובלך בזיכרוני.
כותב אני עתה את ספר זיכרונותיי וכמעט הגעתי בו לאותו פרק,
שבו נזכר גם שמך בפעם הראשונה.
הלוא תזכור את פגישותינו בישיבות "הוועד הלאומי", בשנות תר"ס – תרס"ב,
בימי מלחמתנו לשם החינוך הלאומי באודיסה המתבוללת?
– – – – – – –
וכשאני מעלה על זכרוני כאן בגלות אשכנז את מעשי הימים ההם,
ומעמיד לעומתם את כל מה שנעשה עתה בארץ הדמים,
ובאותה אודיסה בעצמה, איך עוקרים מן השורש את כל מה שנטענו,
הנני שואל את עצמי: האומנם כל עמלנו עלה בתוהו?
האומנם טבעו כל מעשי ידינו באוקיינוס של הבולשיביסמוס (=הבולשביזם)
שהציף את מרכזנו הגדול ברוסיה?
והנני משיב לעצמי: לא!…
– – – – – – –
ואתה יקירי, הצעיר שבדור ההוא ובאותו "הוועד הלאומי" האודיסאי,
עוד רב הדרך לפניך, עודך מלא כוח עלומים…
אתה אולי תזכה לחזות בתחילת הגאולה החדשה…
ושלום לך ולרעייתך ולכל ידידינו, שרידי אודיסה "העתיקה".
שלך באהבה רבה, שמעון דובנוב.
גם אשתי דורשת לשלומכם באהבה.
* המכתב נכתב בברלין ביום ג' בטבת תרצ"ג – 1933, באדיבות ארכיון בית ביאליק.