מסות ורשימות

על ההתנדבות

הדבר היחידי שלא נתן לי להתיחס בכבוד להתנדבות היתה שאלת הרצח.

ועניתי לעצמי: מי יגיד שמשה או גאריבלדי, אשר שפכו דם, היו פחות מוסריים ממישהו השולל את המלחמה? נדמה לי, כי שלילת המלחמה – יסודה בתרבות, בהומניות, אבל לאו דוקא במוסריות.

את החטא האמיתי רואה אני ברוח הזרה שחדרה אלינו עם תנועת ההתנדבות. ואני שואלת את עצמי – כלום העיז פעם איש להגיד לפועל העברי בארץ: "כשתלך אחרי המחרשה או תשמור בלילה ויתנפלו עליך ויהרגוך – יקבע שמך לנצח ב"יזכור", ואת ה"יזכור" יעתיקו לכל לשונות העולם, ויקרא בו בכל בית עברי"? ולמה, אפוא, אומרים עכשיו לפועל: "אם נפול במלחמה, ויקימו על הר ציון לוחות נחושת ועליהם יתנוססו שמותינו"? למה בולע הפועל העברי את הדברים הזרים האלה כאילו הם שלו? האם אין זאת התבוללות חדשה? יודעת אני כי בעולם יש למלים אלו השפעה עצומה. המצביאים השתמשו בהן תמיד, אבל מה למלים אלו ולנו?

נדמה לי שאת המות יכולים להעריץ רק בני-אדם המגינים על חייהם בכל האמצעים, אבל לא אנחנו, שהפקרנו את חיינו.

היחס הזה למות הולם את בני העיר הרחוקים מן הטבע, אולם העובד כשהוא חורש וזורע והתבואה עולה יפה ובא הארבה ומשחית אותה – האם ימחא העובד כף? וכשאנחנו פה, שגדלנו לחיים, יוצאים לקראת המות – האם יש מקום למחיאות כפים?

מתי קברנו אנחנו את מתינו בטקס, בברק חיצוני? כשהביאה דגניה את הרוגה* לקברות, הן גם את פועלי כנרת לא קראה. ועל קברו של יוסף זלצמן אמר גורדון את ה"קדיש", ולשוא חיכינו שיפתח איש את פיו.

יחס ההערצה למות גם איננו יהודי. לפי ההשקפה העברית הטהורה – השקפת עובדי האדמה, יוצרי התנ"ך – המות הוא הרס ולא יותר.

קשה לי עכשיו להזכיר את שמו של ז'בוטינסקי. יקר הוא לנו מפני שהוא עיצב את עצמו מחדש כמונו. קרוב הוא לנו מפני שעזב את הספרות הזרה, למד עברית והתיחס כמונו לשירה. אבל זר הוא לנו ביחסו לעבודה, באי-הבנתו לחיוב הנברא על ידה. וקשה מאד, אם אדם כמותו מכניס אלינו את הרוח הזרה. קשה גם לדבר על זאת.

לפני ימים אחדים היתה אסיפה ביפו. ז'בוטינסקי סיפר שם כי אחרי אשר העליבו בצבא את כבודו ללא צדק, ענה הוא רק: Yes Sirl (כן, אדוני!), וכשעברתי אחרי האסיפה ברחובות העיר ונפגשתי בכמה נערים החוזרים בהתלהבות עיורת: Yes Sirl, הרגשתי ברעל שמלים אלו מכניסות לחיינו.

האם ככה צריך היה לדבר עם איש בעל-הכרה לפני לכתו לגדוד? האם לא חובה להגיד לו: שם תעשה מעשים המתנגדים להכרתך, מעשים אשר ישפילו את נפשך, ותדע שזה הוא חטא, אולם קבלהו, על כל העושר שהוא מעשיר את נפש האדם ועל כל היסורים שהוא מנחיל לו!

Yes זה – חושך בו, ואיך יוכל החושך להיות לאור?

והלא יש מה שילהיב את הפועל העברי בלכתו לגדוד!

אנחנו נלך לכבוש לנו אנשים למען הביא להם את העבודה המשוחררת, המלמדת את האדם סבלנות, הכרת-חובה ואחריות, המביאה את האדם לידי הבנת חוקי הגמול בחיים, המכניסה מחשבה בהירה במקום האינסטינקט העיור.

אנחנו נלך לחדש את השפה העברית, אשר תקנן בפיהם ובלבם של כל בני עמנו כאשר היא ראויה לכך.

אנחנו נלך לברוא את ארץ-ישראל המאוחדת.

הנה אתם הולכים גלילה. היודעים אתם מתולדות עמנו כי הגליל טרם לקח חלק ראוי לו בחיי העם? כי הנביאים היו רק בני שומרון ויהודה? כי גם אז, בשבת העם על אדמתו, היה הגליל "גליל הגויים", והיהודים היו בו מיעוט וסבלו מהרוב הנכרי?

עוד עכשיו, בלכתנו בחופי מגדל, מרחפים לעינינו על פני גלי הים צללי ישו ותלמידיו – הדייגים העברים, נושאי הבשורה לעמים. אבל לעם העברי טרם הגיד את כל דברו. רק החל.

כנרת, את – מולדת הנפש, אשר לפעמים אין אנו יכולים לבטא את שמך מבלי להוסיף בעומק הלב: "קדושה". ומי השרה את הקדושה על הכנרת? אולי היום והירדן? ואולי "הזקן" שחי בה, ואולי הנערה העבריה אשר עמדה שם ראשונה בגן ושתלה וזרעה ועדרה? הגליל שותק, אבל הוא עוד יגיד לנו את דברו.

אצלנו הולכת ונבראת הסתדרות חדשה, זו שקמה יחד עם הגדוד העברי. היא תילחם על העבודה, השפה והארץ – על העבודה המחנכת, על השפה היחידה ועל גליל העתיד.

תרע"ח-1918. (עמ' 250-252)

הגנה על אמהות

חברה באה להתיעץ. היא פועלת במושבה, אם צעירה, בעלת השכלה. בתה, ילדה בת שבע, מתחנכת אצל האב, לאחר שההורים נפרדו. היא פועלת טובה, העבודה מצליחה בידה. עכשיו היא רוצה להיות עובדת סוציאלית. ומתוך שיחה אתה התעוררו שתי שאלות:
למה לפועלת מוכשרת ובעלת-השכלה לעזוב עבודת כפים? מדוע היא מוכרחה לרצות לצאת מהמחנה הזה ולהסתפח לגננות או לעובדות סוציאליות? האם יכול ציבור הפועלות בבית-החרושת או באגודה מקצועית או בקואופרטיב לותר על חברה כזאת? ונדמה שלא רק שאין אנו נלחמים בתופעה הזאת, ההולכת ונפוצה, כי אם אנו מקבלות אותה לפעמים כדבר המובן מאליו. והמלחמה פירושה: פתיחת אפקים חדשים בפני פועלות כאלה בעבודת כפים דוקא וגם גילוי יחסו השלילי של ציבורנו לרצון זה של עזיבת העבודה הגופנית.

והשאלה השניה:

"מדוע צריכה ילדתי להתחנך במשפחת האב ומדוע אין האם העובדת מסוגלת לפרנס גם את הילד שלה?" – שאלה אותי בת-שיחי.

בשמעי את הטענה המרה הזאת של החברה שבאה לשאול בעצתי נדמה היה לי כי יש ואנו שוכחים שעבודה אחת כבר ניתנה לאשה:

האמהות. ואם נזכה שסדרי העולם יתוקנו פעם – תהיה דרך התיקונים לא הכנסת האשה, בהיותה אם לילדים צעירים, לעבודה המנתקת אותה מהילד, כי אם דוקא לעבודה המקילה עליה את מילוי תפקידי האם.

וגם אז ידרש מהאם מאמץ רב – מאמץ שלגבר אין כל צורך בו – כדי לאחד את שני התפקידים: האמהות והעבודה המפרנסת. וגם אז נחוץ יהיה שהחברה כולה תעזור לאם. וגם אז יהיה צורך בתנועה, תנועת הפועלות, שתוסיף לאשה כוח לעשות את המאמץ הזה, ותהיה נחוצה מסגרת המשפחה (הקיבוצית או האינדיבידואלית) כדי לשחרר את הפועלת מן התפקיד הבלתי-טבעי, המתנגד לצרכי האם והילד – להיות המפרנסת היחידה של ילדיה.

נדע לשאת גם אסון של בדידות, אולם אל נשכח – מתוך שאיפה לתיקון המשפחה ומתוך הצורך באי-תלות כלכלית – כי יש תקופה בחיי האשה, שכושר-עבודתה מחוץ לביתה מתמעט הרבה ועל המשפחה, היחידה או הקיבוצית, מוטל התפקיד הזה: להגן על האמהות ועל האפשרות לקיים אותה.

תרצ"ו-1935. (עמ' 262-263)

מתוך: רחל כצנלסון שז"ר, מסות ורשימות, עם עובד, תש"ו.