משעבוד פראי לשעבוד תרבותי

"כאלף ושמונה מאות שנה חי עַמֵנוּ במצב

ששום אומה ולשון לא היו יכולות להתקיים בו –

אף אמנם לא התקיימו – והוא התקיים.

שום תנאים קשים ואכזריים, שום ייסורי גיהינום,

שום עלבונות שבעולם, שום קרבנות נוראים, לא העבירוהו על דעתו,

ועצמותו נשארה שלמה ביסודה, אם כי לקויה ברוב בניינה ופגומה מצד צורתה…

כי מה הוא כל האדם (האדם הפרטי והאדם הקיבוצי – העם),

מה כל צורתו האנושית, כל יסוד חייו ועולמו האנושיים,

כל כוחו לחיות חיים אנושיים וליצור חיים אנושיים,

כל כוחו להשיג את העולם הגדול ולברוא את עולמו האנושי –

אם לא עצמותו המיוחדת, ה'אני' המיוחד שלו?

– – – – – –

עם ישראל אין דומה לו, בין במובן הלאומי ובין במובן המדיני,

בקרב כל העמים אשר על פני האדמה.

במובן הלאומי אין עם בעולם, שיהיה כל כך מחוסר כל הסימנים, הנמנים בעם,

כל היסודות שהלאומיות עומדת עליהם

(לשון לאומית אחת, ארץ, חיים כלכליים וחיים חברתיים-לאומיים),

שיהיה כל כך מפוזר ומפורד, בין בבחינת המקום ובין בבחינת הרוח,

ושיתקיים בכל זאת בתור עם.

ובמובן המדיני אין כמוהו עם בעולם, שלא תהיה לו איזו פינה על פני האדמה,

שהיא בפועל שלו, שהיא קניינו הטבעי, החיוני, שרוב מניינו ורוב בניינו חי בה ועובד אותה,

שהוא בעצם שליט בה שליטה של חיים,

– – – – – – –

אין כישראל עם בעולם, שיהיה במובן המדיני תלוי באוויר במשך קרוב לאלפיים שנה

ושבכל זאת ירגיש את עצמו קשור לאדמתו,

ואחרי אלפיים שנה של תליוּת באוויר ישאף להיקלט בקרקעו הטבעי…"

א"ד גורדון, "משעבוד לגאולה" (או:"משעבוד פראי לשעבוד קולטורי"), בתוך: כתבי א"ד גורדון, הוצאת מפלגת הפועל הצעיר, תרפ"ח – 1928 , כרך רביעי, עמ' 166.