מתוך: "חיל ורעדה": ליריקה דיאלקטית

"אבות הרבה שכלו את ילדיהם: ואז היה זה אלוהים אשר אין לחולל בו שינוי,
הכל-יכול שאת פשר מעשיו מי יבין, הייתה זו ידו אשר לקחה את הילד.
לא כן אירע את אברהם. עבורו נכון מבחן קשה יותר,
וגורלו של יצחק היה מונח לאורך להב הסכין ביד אברהם.
ושם הוא ניצב, האיש הזקן, כשרק תקוותו עימו.
אך הוא לא הטיל ספק, לא הביט בחרדה ימין ושמאל,
לא התגרה בשמים בתפילותיו.
הוא ידע כי זהו אלוהים הכל-יכול מנסה אותו,
הוא ידע שהקורבן הנדרש ממנו קשה מכל קורבן,
אבל ידע גם ששום קורבן איננו קשה יותר מדי כשאלוהים דורש אותו –
והוא שלף את המאכלת.
מי נטע חוזק בזרוע אברהם?
מי החזיק את ידו הימנית מונפת עד כי לא נשמטה ברפיון על צדו?
כל המתבונן בזה אבריו משתתקים.
מי שם כוח בנפשו של אברהם לבל תכהינה עינו מראות,
עד כי לא ראה את יצחק ולא את האיל?
כל המתבונן בזה עיניו מסתמאות.
ועם כל זה, מעטים, מעטים מאוד הללו אשר השיתוק או העיוורון מכים בהם,
מעטים אף יותר יורדים לעמקו של מה שהתרחש שם.
כולנו יודעים – היה זה אך ניסיון."

* סרן קירקגור, "חיל ורעדה" – ליריקה דיאלקטית, תרגם מדנית: איל לוין, הקדים וערך: יעקב גולומב, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ו – 1986, עמ' 20. © כל הזכויות שמורות להוצאה.