נוף עם שלושה עצים

נוף עם שלושה עצים

"אתה שמעת על אמא שתרצה שהילד שלה יהיה עיוור?" גוערת בו בקי, "מה אתה מדבר שטויות! אל תפחד. רק תסגור את העיניים חזק, שלא ישרוף לך. זה הכול."

 

נדמה לו שבקולה אינו שומע את הביטחון הרגיל שלה. גם היא חוששת שזה יזיק לעיניו? אצבעותיה מעסות את קרקפתו, הוא שומע אותה מתנשמת מן המאמץ וחש את הבל פיה בעורפו. בכל כוחו הוא מהדק את עפעפיו, הריח השמנוני, המריר נספג בראשו וממלא את נשימתו, והוא נחרד מאימת הצריבה הארסית שתחשיך עליו את מאור עיניו. גניחה של מחאה והתנגדות מתמלטת מגרונו.

 

"אני אשמה?" היא אומרת בעורפו, בקולה החרישי המיוחד, השמור לדיבור על בעלי-הבית, העלולים לשמוע את הדברים מאחורי הכותל, "אני אשמה שאתה לא מקשיב לי והולך כל פעם לשבת שם על הפרוות שלהם?"

"איזה פרוות?" שואלת תמרה, דודניתה שבאה מירושלים להתארח אצלם.

 

פרוות הכבשים המונחות על הרצפה בדירתם של בעלי-הבית, שהוא אכן אוהב לשבת עליהן, שורצות, לדעת אמו, כינים.

 

"הכינים לא באות מהפרוות," אומרת תמרה. לפני שנים בהודו ישבה במחיצתו של המשורר הגדול רבינדרנאת טאגור ולמדה את תורתו. "לכינים אין מה לעשות בפרוות האלה. זה דבר מת. הן אוהבות את השיער החי, הרך של הילדים ואת החמימות העדינה שבראש שלהם."

 

"כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שזה לא כינים? האחות אמרה שאלה רק ביצי כינים," מעמידה אותה בקי על טעותה. היא טורחת להבהיר זאת כל פעם שנאמרת המלה המכוערת, כדי לקומם משהו את כבודה שנרמס. אחר-כך היא סורקת את שערו במסרק סמיך של תינוקות, ובטרם תנקה את המסרק בצמר-גפן, היא מראה לתמרה מה שנצבר בין שיניו, כאילו אפשר לראות שם משהו שיוכיח את צדקתה שאכן רק בביצים מדובר. ושוב היא סורקת את השיער ומסירה את הפסולת מבין שיני המסרק.

 

"ואיך הביצים האלה הגיעו לשערות שלו?" אומרת תמרה, "מי הביא אותן שם?" ולא בנעימת התנצחות היא שואלת זאת, אלא בקול רך, כגננת המספרת סיפור לפעוטות, כמעט באהבה, אולי מתוך הערצת האמהות (היא עצמה לא ילדה ולא נישאה לאיש), כי כל בעלי-החיים שביקום אהובים עליה, גם הזעירים והמאוסים שבהם. אהבה זו ממלאה גם את ספרי הילדים שהיא כותבת ואף מעטרת בציוריה, בדרך כלל פרחים עתירי עלים, פרפרים ודבורים. בביקוריה היא מביאה תמיד אחד מספריה מתנה "לילד שלכם" (שאת שמו לעולם אינה מצליחה לזכור).

 

"הכי בריא," אומרת תמרה, "זה לגלח את הראש, ואז בטוח שלא יהיו כינים. או ביצים, כמו שאת אומרת."

"כמו שהאחות אומרת."

 

בקי מוסיפה וסורקת את השיער, ולאחר שהמסרק הסמיך לא גורף עוד אף ביצת-כינים אחת, היא חופפת את ראשו במשחה שמנונית ריחנית מתוך שפופרת, שריחה אינו מצליח להעלים את ריח הנפט, ושוטפת שוב ושוב במים חמים, ולאחר שהיא מנגבת את ראשו היטב וסורקת אותו, והפעם סירוק של נוי, היא נושאת את הקערה המלאה אל פינת המקלחת, לרוקנה ולשטוף אותה שם, ובשובה, סוקרת אותו בסיפוק ובתקווה שהנה בא הקץ על הקלקלה.

 

על הכיסאות פרושים מלבושיה של תמרה, שהביאה עמה מהודו לפני שנים – שמלות משי אדומות ושחורות וקפטנים מרוקמים ומטפחות דקיקות, נוצצות, וסארי לבן מעוטר בשוליו – נוכחותה הצבעונית ממלאה עד אפס מקום את חללו של החדר הקטן, שהוא כל דירתם. וכששב הרי מעבודתו, לפנות ערב, אין הוא מוצא בו מקום לנוח או לשמוע רדיו. ובלילה, אחרי שהילד נרדם במיטתו, מציעה בקי את מיטתם הצרה לתמרה ולה, והרי שוכב על הרצפה, לרגלי המיטה, אף-על-פי שהאורחת הודיעה מראש כי מנוי וגמור עמה הפעם הזאת לישון על הרצפה, כך נוח לה יותר וגם בריא יותר. אך בקי מתעקשת והיא מקבלת עליה את הדין.

 

בית השימוש משותף לשתי המשפחות, והכניסה אליו בשתי דלתות, הנסגרות מבפנים, האחת נפתחת אל פינת המקלחת של הדיירים. האחרת אל דירתם של בעלי-הבית. בקי אינה מרשה ללכת לבית השימוש בטרם תקדים ותיכנס לנקות שם. כי לדבריה, זה נורא ואיום. כשתמרה נצרכת לנוחיות, כלשונה, וקמה ללכת לשם, בקי חשה לפניה לבדוק אם הדלת נפתחת ואין שם איש, ואז היא מעכבת אותה עד שתעלים את הזוועה. כשהרי רואה זאת, פניו מתקדרות. בפעם הראשונה מילמל חרש, ספק לעצמו, ספק לבקי, למה הנסיכה ההודית לא יכולה לעשות זאת בעצמה, ובקי חייכה לפייסו ואמרה, "היא הרי בכלל לא תשים לב למה שהולך שם. אין לה שום חוש פראקטי. אין דבר, באמת לא אכפת לי."

 

כי בקי הוגה חיבה יתרה לדודניתה תמרה, אולי דווקא בשל תכונותיה אלו, ומן הסתם גם בזכות טאגורי – כך, בנוסח עברי כזה, מתמידה אמו לקרוא לו.

 

בימות החורף לא-פעם יורד ענן ומכסה את השכונה הקטנה שעל ראש ההר, וגשם דקיק מטפטף בלי הרף. תנור הנפט הקטן, הבוער בחדר, והקומקום המהביל השפות עליו, להפיץ אד חם באוויר, אינם מספיקים להפיג את הצינה. תמרה יושבת אל השולחן במעילה השחור, העבה, הרכוס עד צוואר, ראשה עטוף באחת המטפחות הצבעוניות, והיא קוראת בספר. היא גדולה מבקי, שערה ועיניה שחורים משחור, שפתיה משוחות באודם וכפות ידיה האוחזות בספר בהירות ועדינות, אצבעותיהן דקות וארוכות וציפורניהן המטופחות משוחות בלכה אדומה. היא חשה שהילד מתבונן בה, זוקפת את עיניה מעל לספר ומביטה בו.

 

"כבר קראת את הספר שהבאתי לך?"

 

"אני קורא אותו במיטה, לפני השינה."

 

בביקורה הקודם קראה באוזניו ברוב רגש, מתוך אחד מכרכי "התקופה", שהביאו עמם הנה מהבית במושבה, את סיפורו של טאגור, "נושא האיגרות הרע", על הילד שראה בצער אמו שלא קיבלה מכתב מאביו, והבטיח לה כי יכתוב לה בעצם ידו את מכתבי אביו, ולא יתן אותם בשקו של הדוור האכזרי, אלא יתנם בידה. "אנוכי, אנוכי בעצם ידי אביאנה לך מהרה ואעזור עמך לקרוא את כתבי בכל איגרת ואיגרת. ידעתי היטב כי אין עם לב נושא האיגרות לתת לך את האיגרות אשר חמודות הן באמת." הפעם הבטיחה תמרה לילד כי לאחר שיגמור לקרוא את ספרה, שהביאה לו במתנה, תקרא באוזניו עוד אחד מסיפוריו של טאגור.

 

בשעות הבוקר אין איש בדירת בעלי-הבית פרט לאליס השתקנית והקודרת, שעדיין לא נמצא לה חתן והיא עוסקת במשק הבית, כי אמה עובדת כל היום בחנות המכולת שלהם, שמול ביתם. רק אחרי הצהריים, כשגם ראשל ושלמה בבית, אפשר ללכת לשבת שם על פרוות הכבשים הרכות, החמימות, לנשום את אוויר הבית שלהם, שמעורבים בו אדי בישול וריח נעליים ישנות ועשן הנרגילה של האדון חזון. ראשל ואחיה התאום שלמה, הגדולים ממנו בשש, שבע שנים לפחות, מתווכחים ורבים וצוחקים, עד שאביהם משתיקם בגערה. נעים לשמוע את שיחם ושיגם של בני-הבית, גם כשהם מדברים ערבית או צרפתית, לצחוק אתם גם כשאין מבינים את הנאמר, לגלות את טעם מאכליהם הזרים וכאילו להיות אחד מהם. עד שקוראים לו לבוא הביתה. ואף-על-פי שבקי אסרה עליו זאת פעמים רבות, הוא עובר בכוך של בית השימוש המשותף, ועוצר את נשימתו ומשפיל את עיניו, כדי שלא להיתקל בזוועה.

 

האדון חזון נוסע כל בוקר לשוק שבעיר התחתית, לעסק שיש לו שם עם שותפו הערבי, ושלמה, בנו היחיד, מתלווה אליו ללמוד את עבודתו ואולי אף לסייע לו בעניינים המצריכים ראייה טובה יותר. כי עיניו של האדון חזון חולות מאוד, ואפילו מעט אור עשוי לסנוור אותן ולהביא עליהן עיוורון גמור, לכן הוא הולך במשקפיים כהים ביום ובלילה, בבית ובחוץ. כששבה ראשל הביתה מבית-הספר לפקידות, היא הולכת לשעה לחנות, למלא את מקום אמה שתבוא לנוח בבית, כי הגברת חזון חלשה בשל מחלה כלשהי ומתקשה לעמוד על רגליה זמן רב. הגברת חזון אשה רזה וגבוהה, שערה המאפיר נתון בשקיק העשוי חוטים דקיקים בצבע השיער, פניה צרות וגונן לבן כחלב, עדשות משקפיה עבות כל-כך שקשה לראות את עיניה מבעדן, ובתנוכי אוזניה תלויים ומתנדנדים עגילים עדינים של זהב ואבן טובה, כחולה. עם ילדיה היא מדברת צרפתית, שלא כאביהם המדבר אתם ערבית.

 

יותר מכל בני המשפחה, חביבה על הילד ראשל. אילו היתה לו אחות גדולה, היה רוצה שתהיה כמוה. אף-על-פי שהיא גדולה ממנו בשנים לא-מעטות, היא נוהגת בו ידידות, מדברת אתו כשווה עם שווה, ושלא כאחיה, אינה מהתלת בו בסיפורי מסתורין וגוזמאות. אף היא כאמה רזה וגבוהה, אותם עגילים תלויים באוזניה וגם לה משקפיים עבים שצללי עיניה ניבטים מהם. שערה המתולתל גזוז ישר באמצע עורפה, מבהיק תמיד כאילו סכה אותו בשמן. עוד שלוש אחיות מבוגרות יש לה מלבד אליס, והן באות לבקרם עם בעליהן וילדיהן, בעיקר בשבתות ובחגים, ואז הבית מתמלא והומה והגברת חזון מבקשת מהילד שילך הביתה.

 

בקי פינתה את הכלים משולחן ארוחת הערב. תמרה ביקשה לעזור לה אבל היא אסרה על האשה חסרת החוש הפראקטי להיכנס לקיטון המטבח הקטן, שלדבריה צר בו המקום לשתיהן. "ואת בכלל לא אכלת שום דבר," גערה בה. אותו ערב עלה על שולחנם בשר, שקנה הרי ב"ספינס", חנות המזון של האנגלים, בהרשאה מיוחדת לרגל חגם, אבל תמרה הצמחונית הסתפקה בסלט ובתבשיל של ירק, וטענה כי שבעה.

 

צעקות וקולות חבטה וניפוץ עלו מן הבית האדום שליד ביתם. אף-על-פי שהדלת והחלונות היו סגורים, נשמעו הקולות היטב בתוך הבית. הרי הביט בשעון. בשנים הקודמות פרצה השמחה בבית האדום בשעה מאוחרת יותר והחרידה את הילד משנתו. תמרה נתנה בהם עיניים שואלות.

 

"השוטרים בבית האדום," אמר הרי, "הם כבר שתו את הבירה שלהם.

 

"ככה הם חוגגים את כריסמס," אמרה תמרה.

 

"בדרך כלל לא שומעים אותם," אמרה בקי, "כמעט לא רואים אותם. הם לא מפריעים."

 

"בירושלים," אמרה  תמרה, "הקצינים הגבוהים מתנהגים כמו ג'נטלמנים."

 

"גם פה," אמרה בקי, "בקמפ שהוא עובד שם, הקצינים בסדר גמור."

 

"רובם," אמר הרי.

 

ההמולה נמשכה עוד שעה ארוכה, גם לאחר שהשכיבו את הילד לישון. אבל הוא לא רצה לישון. שעה ארוכה שמע את המוסיקה מהרדיו, שמע את הצעקות והרעש מהבית האדום, שמע את שיחתם.

 

תמרה אמרה, "יהיה לכם נוח. אצל חברה טובה שלי יש הרבה מקום, תוכלו ללון שם, יהיה לכם חדר בשבילכם, לא תפריעו לאף אחד. הגיע הזמן שהוא יראה את ירושלים, הוא כבר ילד גדול."

 

צעדים כבדים נשמעו עולים בשלוש המדרגות המובילות למרפסת הקטנה שבכניסה, ואחריהם חבטה עמומה בדלת ומהלומות אחדות. הרי קם וקרא: "מי זה?"

 

במקום תשובה, נשמעה מין געייה מוזרה. הרי ניגש אל הדלת וכשפתח אותה, נראה מישהו נסוג מן הפתח, מתמוטט ונופל מלוא קומתו אפיים ארצה, רגליו במרפסת, מצחו על פס המתכת של המפתן. בקי פלטה צעקה. הרי התכופף אל הנופל והרים את כתפו. שערו של הבחור בצבע החלודה, פניו חיוורות, עיניו עצומות, כאילו נרדם, ומצחו שנחבל זב דם. מדיו, שדרגות קורפוראל על שרווליהם, פרועים ומקומטים. הרי החזיר את כתפו אל הרצפה, והילד, שישב על מיטתו וצפה בנעשה, ראה איך, כמו מסיכה, עוטים פני אביו פחד ואובדן עצות. שוב נשמעו צעדים ועוד נעליים מסומרות עלו במדרגות למרפסת הכניסה, ועוד שוטר עמד מול הדלת הפתוחה, סרג'נט גברתן, גבה קומה ורחב כתפיים, ופניו אדומות כעומדות להתפקע. הופעתו לא נראתה מסודרת יותר מהופעת חברו, אבל עמידתו היתה יציבה. בדיבור כבד ביקש את סליחתם של בני-הבית על ההפרעה ותירץ את התנהגותו של חברו בכך שעדיין לא למד לשתות. הוא רכן על הקורפוראל הצעיר המוטל לרגליו, אחז בבתי-שחיו והרימו עד שעמד על רגליו. הקורפוראל החיוור פתח שני סדקי עיניים ירקרקות, מימיות, הדם מהשריטה שבמצחו זב על לחייו וצווארונו, ועד שנגרר החוצה בידי חברו הגברתן, הספיק להצדיע לבני-הבית ולהכריז בקול רועד ומגומגם את שמו ומספרו האישי ושם יחידתו. אחרי שנסגרה הדלת שמעו אותו גועה בחוץ כחיה מובסת.

 

בקי הביאה דל מים ומטלית ושטפה את כתם הדם שעל הרצפה. "דבר כזה עוד לא קרה לנו מאז שאנחנו כאן," אמרה לתמרה. "בכריסמס בשנים שעברו הם עשו קצת רעש בלילה. אבל דבר כזה?"

 

"שמעתם איך הם מדברים," אמרה תמרה, "הם מהחברה הכי נמוכה. ככה הם חיים. הם לא אשמים."

 

הרי לבש מעיל ויצא למרפסת הכניסה, להירגע ולעשן סיגריה אחרונה לפני השינה, ולהניח לתמרה להתפשט, ללבוש את כתונת הלילה שלה ולהיכנס אל מתחת לשמיכה. בקי גמרה להדיח את הכלים, הציעה את משכבו של הרי על הרצפה, התפשטה אף היא ולבשה את כתונת הלילה, כיבתה את האור ושכבה במיטתה ליד תמרה. הרי נכנס ונעל את הדלת, בחשיכה הסיר צלו את בגדיו, הניח כל בגד מקופל יפה על השרפרף שלמראשותיו, לבש את הפיג'מה שלו, צלל אל הרצפה ונעלם מעיני הילד השוכב  במיטתו הגבוהה.

 

למחרת היה בוקר בהיר וקר, והיה יום של חופשת חג להרי. הם יצאו לטיול עם תמרה. הגברת חזון ישבה לפני חנותה, וכשעברו על פניה שאלה אותם מה אירע בלילה. גם הם שמעו את הקולות ונבהלו. "שום דבר," אמרה בקי וצחקה, להקל מחומרת האירוע, "שוטר אחד מהבית האדום שתה יותר מדי בירה ודפק על הדלת, עד שבא מישהו מהחברים שלו ולקח אותו."

 

"שהם נכנסים בתוכו צריך לשמור עליהם," אמרה הגברת חזון. "הם גונבים. רק לפני איזה זמן אחד בא פה, היו קונים בחנות, הסתובב והסתובב, ושלא הסתכלתי, לקח דברים וברח. יימח שמם."

 

הם הלכו לאורך הרחוב הראשי, עברו את מגדל-המים, שלידו בית-הספר, המשיכו בדרכם עד שיצאו מתחומה של השכונה, ולא הרחק משם היתה שכונה אחרת, וגם אותה עברו ויצאו ממנה, וכשהתרחקו משם ראו על צלע ההר את פאת היער הממשלתי. בטרם יעלו על השביל המתפתל במעלה ההר, ישבו לנוח על סלע שטוח כשולחן. האוויר היה צח וצונן, השמים תכולים ונקיים מענן, והשמש החלה להפיץ קצת חמימות נעימה. טנדר צבאי הופיע מעיקול הדרך שבאו בה, וכשהתקרב אליהם, האט לרגע את נסיעתו, כמעט נעצר, אולי ביקשו לבדוק מי האנשים ומה מעשיהם שם, ומן המושב שליד הנהג ניפנף אליהם בידו החוצה קורפוראל שמצחת כובעו מצלה על עיניו, ופניו רזות, חיוורות ועצובות. הטנדר האיץ את נסיעתו ונבלע בדרך האוגפת את פאת היער.

 

"זה הוא!" אמרה תמרה.

 

"נכון," אמר הרי. "אבל איך הוא יכול להכיר אותנו? הוא לא ראה אותנו בכלל, הוא תכף נפל והתעלף מרוב שיכרות."

הם עלו שותקים בשביל אל היער. מטיילים אחרים לא ראו בסביבתם, וכדי שלא יתעו בדרך, הקפידו שלא להתרחק מן השביל. שפע פטריות גדולות, שטוחות וצהבהבות, צמחו לרגלי האורנים, הם ליקטו אותן ומילאו את סל הנצרים הקטן שהביאה בקי לשם כך.

פתאום אמרה תמרה: "פראנק, זה השם שלו."

"מאיפה את יודעת?" תמהה בקי, שהבינה מיד למי היא מתכוונת, כי גם היא הירהרה בו.

"הוא אמר איך קוראים לו, כשהשני סחב אותו החוצה."

"נכון," אמר הרי.

זיכרון מוזר לשמות היה לתמרה.

"די, מספיק," אמרה בקי, "זה כבר יותר מדי. לא נוכל לגמור את כל זה, חבל שסתם יתקלקלו ונזרוק לזבל."

"נכון שאתם אוכלים חזיר?" שאל שלמה את הילד כשבא לשבת אצלם אחר הצהריים. האדון חזון ובנו לא נסעו אותו יום אל העיר התחתית, כנראה בשל הכריסמס.

ראשל אמרה לאחיה, "מה זה עסקך? שהם יאכלו מה שהם רוצים."

"אפילו הערבים לא אוכלים את זה," אמר שלמה. "מה, אתם לא יהודים? אנחנו גם כן לא אדוקים, אבל חזיר? שמעו-נא, זה גועל נפש. כל הבית מסריח מזה."

"לא," אמר הילד, "זה לא חזיר. אמא שלי בישלה את הפטריות שקטפנו בבוקר."

"היה חזיר מסריח," חרגה אליס משתיקתה הקודרת, אך לא הרימה את עיניה, שאף הן מכוסות במשקפיים עבים, מן המסרגות הנעות בידיה במהירות מסחררת, "כל הזמן חזיר מסריח" נהמה ופרצה בצחוק פתאומי לשמע דבריה, כאילו לא האמינה שהדברים יצאו מפיה. כשאינה עוסקת בעבודות הבית, היא יושבת עמם וסורגת בלי הרף. כשנגמר מעשה הסריגה, לא ברור מה הוא ולאיש אין חפץ בו. היא מבקשת שיקנו לה צמר חדש אבל הם אינם נענים לה למרות הצעקות והבכי. ואז היא מוחה בשרוול את דמעותיה, מתירה כל מה שסרגה, כורכת את החוט לפקעת גדולה ומתחילה בסריגה חדשה, שבדרך כלל אינה שונה מקודמתה.

"תעזוב שטויות," אמר שלמה, "זה לא פטריות. אני יודע מה שאני מדבר."

"מאיפה אתה יודע? איך אתה בכלל מכיר ריח של חזיר?" שאלה ראשל וחייכה חיוך של ניצחון.

שלמה צחק, כמו שהוא צוחק תמיד כשהיא מפריכה את דבריו או מזימה את שקריו.

אביהם השמיע קריאה קצרה של כעס והתראה להסותם, והם חדלו מזה. האיש במשקפיים הכהים ישב במקומו הקבוע על שרפרף קטן של נצרים בפינת החדר, ועשן הנרגילה שלו מפיץ ריח מתוק ורך הקשור בתחושת הילד עם רכותה החמימה של פרוות הכבש שמתחת לכפות ידיו. ככל הפרוות הפזורות על רצפת החדר, היתה גם הפרווה שישב עליה בהירה עם כתמים חומים, שנדמה לו כי צמרם קשה יותר ומחוספס. תמיד ליטף רק את החלקים הבהירים, הרכים, שהשיבו לכפות ידיו חמימות מסתורית ואוהבת.

"אמא שלי לא מרשה לשבת על הפרוות האלה, היא אומרת שמזה קיבלתי ביצי כינים בראש."

"באמת?" אמר שלמה, "אז למה לנו אין כינים ואנחנו תמיד יושבים על זה? אנחנו אף פעם לא היה לנו כינים! שלא נידבק ממך. רק זה חסר לנו."

"לא! כבר אין לי," הרגיע אותו הילד, "רחצו לי את הראש בנפט והם מתו כולם."

אף-על-פי שהם תאומים, אין הם דומים כלל זה לזה. שלמה אינו גבוה ורזה כראשל, אלא נמוך ורחב, כאביו, וגם פניו רחבות יותר, כפני אביו, אך שלא כאביו, שפניו חתומות תמיד ועיניו מכוסות במשקפי השמש, על פניו של שלמה מרחף חיוך חשדני, המלווה בקימוט תמידי של מצחו, ובעיניו הכהות, המוצלות בגבות עבותות, מרצד זיק של ערמומיות. שערו מסורק לאחור, מדרגות-מדרגות מעל למצחו, ופלומה שחורה צמחה לו מתחת לפאותיו ומעל לשפתו העליונה.

ראשל הביאה שרפרף קטן של נצרים, כזה שישב עליו אביה, והעמידה אותו ליד הילד, אבל הוא סירב להיפרד מפרוות הכבש שישב עליה.

"שאמא שלך לא תבוא אלינו אחר-כך בטענות,"אמרה.

היא לקחה את ספר הלימוד שלה ושתי מחברות, ויצאה לחנות המכולת. אחרי שעה קלה שבה אמה הביתה. אליס הכינה לה משקה חם, והגברת חזון ישבה ליד בעלה ושתתה לאטה. אחר-כך הלכה לשכב לנוח. בחדר נפלה שתיקה, רק ביעבוע המים נשמע ממכל הזכוכית של הנרגילה.

האדון חזון קם ויצא לרגע מהחדר. שלמה ניצל את צאתו ואמר: "האנגלי רק יריח חזיר, ישר הוא רץ לשמה לאכול את זה. בשביל זה רצה להיכנס אליכם אתמול בלילה, שהייתם אוכלים חזיר."

הגברת חזון קראה: "סלומון!" והוא ניגש לחדר ששכבה בו. כשחזר, אמר חרש: "היא אומרת שאני מרגיז אותך. אני מרגיז?"

"לא, בכלל לא," אמר הילד, "אבל השוטר ההוא לא בא בשביל חזיר, רק מרוב שיכרות."

"חזיר ובירה, אחד הולך עם השני, אתה לא יודע?" אמר שלמה, וכיוון שהדברים נאמרו בלחש, נשמעו חמורים ומאיימים יותר: "שמע-נא, רק תיגמר המלחמה נגרש אותם מהארץ. כמו כלבים נגרש אותם מפה."

צעדי  אביו נשמעו קרבים אל החדר, ופני שלמה הרצינו ועטו סוד. הוא מיהר והזהיר את הילד באותו לחש מסתורי שלא לספר לאיש מה שמע מפיו על התוכניות שלאחר המלחמה, "אפילו לא לראשל. אסור לאף אחד לדעת. כי תהיה  סכנה גדולה לחיים שלי, וגם של אנשים אחרים שאני ביחד אתם."

הילד כבר הורגל למהתלות של שלמה ולמעשיות שהוא נהנה לספר לו כדי להפחידו, אבל הפעם נשמעו דבריו רציניים ומסוכנים באמת, והוא חשש לגורלו של שלמה ואף לגורלו שלו.

 

מתוך: יהושע קנז, נוף עם שלושה עצים, עם עובד, 2000.