סיפור על אהבה וחושך

מה לספר, היתה מורה־זלדה חורצת בקולה הצונן והשקט ביותר, קול שאין מלפניו לא שחוק ולא קלות־ראש:

"אבל זה דבר קצת טיפשי."

או:

"די כבר להשתטות."

או גם:

"מספיק: הלוא עכשיו אתה פשוט גורע מכבודך בעינינו."

אבל וחפוי ראש היית חוזר אפוא אל מקומך.

עד מהרה למדנו כולנו להיזהר: מילה בסלע. יפה שתיקה. אין שום טעם במילים נבובות. לעולם אל תנסה לגנוב את ההצגה אם אין בידך להציע דבר של טעם. נכון, זה נעים ואף מסחרר להיות מורם מעם ולשבת על שולחן המורה, אך הנפילה עלולה להיות מהירה וכואבת. התפלות וההתחכמות ממיטות בושה. לפני כל דיבור בציבור מוטב לך שתתכונן. תמיד שקול היטב בדעתך אם לא עדיפה שתיקה: השותק לא

יתבזה.

*

היא היתה אהבתי הראשונה: אישה לא נשואה כבת שלושים, מורה־ זלדה, גברת שניאורסון. עדיין לא הייתי בן שמונה וכבר היא שטפה את כולי והרעידה בי איזה מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל.

הייתי מתעורר בבוקר במיטתי ומשווה אותה לנגדי בעיניים שעוד לא נפקחו. הייתי מתלבש ואוכל חיש מהר, רק לגמור ולרכוס ולסגור ולקחת ולרוץ כבר ישר אליה. ראשי היה ניתך מרוב מאמץ לחבר ולהכין בשבילה כל יום דברי טעם חדשים ויפים שאותם אשגר אליה כדי שיביאו לי את אור מבטה וכדי שהיא תצביע הפעם עלי ותאמר הנה יש כאן בינינו הבוקר ילד אחד שטוף־אור.

סחרחר מאהבה ישבתי בוקר־בוקר בכיתתה. או מפויח כולי מקנאה. בלי הרף הייתי מגשש לגלות מה הם קסמי המושכים אלי את חסדיה. והייתי חורש מזימות, איך אוכל להפר את קסמיהם של האחרים? איך לחצוץ בינם לבינה?

בצהריים הייתי שב מבית־הספר נשכב על המיטה והוזה איך רק היא ואני.

אהבתי את צבע קולה ואת ריח חיוכה ואת רשרוש שמלותיה (ארוכות שרוולים וצבען על־פי־רוב חום, כחול כהה, אפרפר, ומעליהן יש לה רביד פשוט של חרוזים בצבע שנהב, או לעתים דווקא מטפחת־צוואר של משי בגוון שקט). בסוף היום הייתי עוצם עיניים מושך את השמיכה עד מעל לראש ולוקח אותה אתי. בחלום חיבקתי אותה והיא נשקה לי כמעט על מצחי. אור יקרות הקיף אותה והאיר גם אותי, שאהיה ילד שטוף־אור.

*

ודאי, כבר ידעתי מה זאת אהבה: הלוא בלעתי המון ספרים, ספרי ילדים וספרי נוער וגם ספרים שלא נחשבו מתאימים לי. כמו שכל ילד אוהב את אמו ואת אביו, כך מתאהב כל אחד, כשהוא גדל קצת, במישהי ממשפחה אחרת. מישהי שהיתה זרה לגמרי אבל בבת אחת, כמו למצוא אוצרות זהב במערה בחורשת תל ארזה, בבת אחת משתנים חיי המאוהב. וידעתי מן הספרים שבאהבה כמו במחלה, לא אוכלים ולא ישנים, ובאמת כמעט לא אכלתי אף כי בלילות ישנתי עמוק מאוד וגם במשך היום חיכיתי שיחשיך ואלך כבר לישון. השינה הזאת לא התאימה לסימני האהבה כפי שתוארו בספרים, ואני לא לגמרי הייתי בטוח אם אני מאוהב כמו המבוגרים, שאז מן הראוי היה שאסבול מנדודי שינה, או שעדיין ההתאהבות שלי היא רק התאהבות של ילד?

וידעתי מהספרים וידעתי מהסרטים שראינו בקולנוע אדיסון וידעתי גם ככה, מן האוויר, שמאחורי ההתאהבות, מן הצד השני שלה, כמו מעבר לרכס הרי מואב שנשקף אלינו מול הר הצופים, שם משתרע עוד נוף אחד, נוף לגמרי אחר, די מפחיד, שמכאן בכלל לא רואים ואולי דווקא טוב שלא רואים. משהו יש שם, מקנן שם, שעיר, מביש, כזה ששייך רק לחושך. וכזה ששייך לתמונה שכל־כך ניסיתי לשכוח אבל גם להיזכר באיזה פרט ממנה שלא הספקתי לראות טוב, הצילום שהשבוי האיטלקי הראה לי אז דרך גדר התיל ואני ברחתי כמעט לפני שראיתי. ושייך גם לחלקי־לבוש שיש לנשים אבל לא לנו ועוד לא לבנות מהכיתה. בחושך חי וזז שם עוד משהו, רוחש, וזה לח וזה מלא שערות, משהו שמצד אחד הרבה יותר טוב לי לא לדעת כלום ומצד שני, הרי אם לא אדע כלום יוצא שבכל זאת ההתאהבות שלי היא בסך הכול רק התאהבות של ילד.

התאהבות של ילדים היא משהו אחר, לא כואב ולא מבייש, כמו יואבי את נועה או כמו בן־עמי את נועה או אפילו כמו נועה את האח של אבנר. אבל אצלי זאת הרי לא בת מהכיתה או מישהי מהשכונה שעדיין מתאימה לגילי או שהיא רק קצת יותר גדולה, כמו האחות הגדולה של יועזר: אצלי זאת התאהבות באישה. וזה עוד הרבה יותר נורא כי זאת מורה. זאת מורת הכיתה. ואין אף אחד בכל העולם שאפשר לגשת ולשאול על זה בלי לקבל זריקת לעג. לעג נקרא אצלה רעל. ושקר נקרא אצלה שבירה או נפילה. לאכזבה היא קוראת צער, או צער בעלי חלומות. וגאווה היא חורכת כנפיים. ודווקא בושה נקראת אצלה צלם אלוהים.

ואני? שלפעמים היא מצביעה עלי בכיתה וקוראת לי ילד שטוף־אור ועכשיו באשמתה הוא שטוף־חושך?

*

ובבת אחת לא רציתי ללכת יותר לבית־הספר "מולדת הילד". רציתי לבית־ספר אמיתי, עם כיתות ופעמון וחצר, לא בתוך דירת נחליאלים מלאה נחילי חתולים, בית־ספר בלי שערות של חתולים בכל מקום ואפילו בבית־שימוש שנדבקות שם לגוף שלך מתחת לבגדים שלך, ובלי סירחון תמידי של שתן חתולים ישן שהתייבש מתחת לאיזה רהיט. בית־ ספר אמיתי, כזה שהמנהלת לא באה ותולשת לך פתאום את קריש הנזלת מתחת לאף ושבעלה לא קופאי בצרכנייה ושלא יקראו לי שטוף־אור. בית־ספר בלי התאהבויות וכל זה.

ואכן אחרי ריב בין הורי, ריב בלחש, ברוסית, ריב תיצ'טיחצ'אבויני כזה, שאבא כנראה ניצח בו, הוחלט שבסוף כיתה ב', כשאסיים את "מולדת הילד", אחרי החופש הגדול, אלמד בכיתה ג׳ בתחכמוני ולא בבית־החינוך לילדי העובדים: בין שתי הרעות, מוטב שחור מאשר אדום.

אבל ביני לבין תחכמוני עדיין השתרע קיץ שלם של אהבה.

"מה, שוב אתה רץ לבית של מורה־זלדה? בשבע וחצי בבוקר? מה, אין לך חברים בגילך?"

"אבל היא הזמינה אותי. היא אמרה שאבוא כרצוני ואפילו כל בוקר."

"אמרה. יפה שאמרה. אבל תגיד לי אתה בעצמך, בבקשה, אתה לא חושב שזה קצת לא לגמרי טבעי, שילד בן שמונה כרוך ככה אחר סינרה של מורתו? מורתו לשעבר, בעצם? יום־יום? בשבע בבוקר? ועוד בחופש הגדול? זה לא קצת מוגזם בעיניך? זה לא קצת חוסר נימוס? תחשוב על זה בבקשה! בהיגיון!"

הייתי מעביר את משקלי מרגל לרגל, קצר־רוח, מצפה לסיום הדרשה, והייתי פולט: "טוב בסדר! אני אחשוב! בהיגיון!" כבר תוך כדי ריצה הייתי אומר זאת, כבר נישא על כנפי נשרים אל חצר דירתה בקומת־ הקרקע ברחוב צפניה, מול תחנת קו שלוש, מול הגן של הגברת חסיה, מאחורי החלבן אדון לנגרמן עם כדי־הברזל הגדולים שהגיעו אל סמטאותינו העגומות ישר ממרומי הגליל או מן המישורים ההם, שטופי־החמה, ישר משדות שבעמק קידמוני הלילה, חכי לנו ארצי בשדות הלחם הרחבים, טל מלמטה ולבנה מעל, ישר מבית אלפא עד נהלל.

אבל הלבנה היתה כאן: מורה־זלדה היתה הלבנה. אצלם שם, ברחבי העמקים ובשרון ובגליל, שם השתרעו ארצות השמש, ממלכתם הנערצה של החסונים־השזופים. לא כאן. כאן ברחוב צפניה גם בבוקר יום קיץ שררו קצת צללי ליל ירח.

יום־יום לפני שמונה בבוקר כבר הייתי מתייצב ליד חלונה, בלוריתי מוטפחת בקצת מים וכותנתי נקייה ומסודרת בתוך חגורת המכנסיים ולא מזדנבת החוצה. התנדבתי בשמחה לעזור לה בכל מלאכות־הבוקר שלה: רץ במקומה לירקן ולמכולת, מטאטא קצת את רצפת החצר, משקה את פחיות הגרניום, תולה את מעט כביסתה על החבל או מוריד ממנו כביסה שהתייבשה, שולה למענה מכתב מתוך התיבה שמנעולה החליד. היא היתה מציעה לי כוס מים, שלא נקראו בפיה סתם מים אלא דווקא מים חיים. הלחמנייה נהפכה אצלה למאפה. אדמת החצר היתה לעפר. הרוח המערבית הקלה נקראה רוח ים, והמזרחית נקראה קדים. כאשר עברו הרוחות האלה בין מחטי האורן, הן לא רק הניעו את המחטים כי אם השתכשכו בהן.

כשהסתיימו מלאכות הבית המועטות, היינו מוציאים לנו מתוך הדירה שני שרפרפי קש ויושבים בחצר האחורית לרגלי חלונה של מורה־זלדה ופנינו צפונה, לעבר בית־הספר לשוטרים ולעבר הכפר הערבי שועפאת. היינו נוסעים בלי לנסוע: אני שהייתי ילד־מפות ידעתי כי מאחורי מסגד נבי סמואל שעל הרכס הרחוק והגבוה הנגלה לעינינו מכאן חבויה בקעת בית חורון וידעתי שמאחוריה משתרעות ארץ בנימין וארץ אפרים, השומרון, ואחר־כך באים הרי הגלבוע ואחריהם העמקים התבור והגליל. אף פעם לא הייתי במקומות ההם: פעם או פעמיים בשנה היינו נוסעים לחג לתל אביב, פעמיים הייתי בצריפם המצופה בנייר זפת של סבתא־מאמה ושל סבא־פאפא בקצה קריית מוצקין שמאחורי חיפה, פעם אחת בבת ים, ומלבד אלה לא ראיתי כלום. ודאי לא את המקומות המופלאים שמורה־זלדה היתה מציירת לי במילים, נחל חרוד, הרי צפת וחופי הכינרת.

בקיץ שיבוא לאחר הקיץ שלנו תורעש ירושלים מראשי הרכסים שמולם ישבנו כל בוקר. ליד הכפר בית איכסא וליד הר נבי סמואל יתחפרו תותחי הארטילריה הבריטית שבשירות הלגיון העבר־ירדני וימטירו אלפי פגזים על העיר הנצורה והמורעבת. וכעבור עוד שנים רבות תתמלאנה כל הגבעות שמולנו בבנייני שיכון צפופים, רמות אשכול ורמות אלון ומעלות דפנה וגבעת התחמושת וגבעת המבתר והגבעה הצרפתית וכל הגבעות תתמוגגנה. אבל בקיץ של שנת ארבעים ושבע עדיין הן כולן גבעות טרשים עזובות, מדרונות מנומרים בכתמי סלע בהירים ובשיחים כהים. פה ושם התעכבה העין על עץ אורן יחיד, שבע־ימים ועקשן, שחוח באשמת רוחות החורף העזות שעיקמו את גבו לתמיד.

*

היא היתה קוראת באוזני מה שאולי ממילא התכוונה לקרוא באותו בוקר: מעשיות חסידיות, אגדות, סיפורים אפלים במקצת על מקובלים קדושים שעלה בידם לצרף צירופים ולחולל מופתים ומעשי נסים. לפעמים, אם לא נזהרו שבע זהירויות, היו המקובלים המסתוריים ההם, בעודם מבקשים להושיע את עצמם או את החלכאים והנדכאים או את כל עם ישראל, ממיטים אסונות נוראים שנבעו תמיד מאיזו טעות בצירופים או מגרגר אחד של טומאה שהתגנב אל בין שלל הכיוונים הקדושים.

על שאלותי היתה משיבה לי תשובות לא צפויות, מוזרות, לעתים נשמעו לי תשובותיה כמעט פרועות, מאיימות עד כדי חלחלה על יציבות אדני ההיגיון המוצקים של אבא.

או להפך: יש שהיתה מפתיעה אותי דווקא בתשובה צפויה ופשוטה אך משביעה כמו לחם שחור. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי. ואני אהבתי אותה ואני רותקתי אליה מפני שהיה משהו זר ומסעיר, קצת מפחיד, כמעט בכל מה שעשתה ואמרה: "עניי־הרוח", למשל, שעליהם אמרה לי כי הם שייכים לישו הנוצרי אך גם בינינו כאן בירושלים יש הרבה עניות־הרוח, ולאו דווקא במובן שאותו האיש התכוון אליו. או "אילמי־נפש" המופיעים בשירו של ביאליק "יהי חלקי עמכם", ובעצם אינם אלא למד־ואו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד. ופעם אחרת קראה לי את שירו של ביאליק על אביו טהור־הנפש שחייו היו מוקפים בזוהמת בית־המרזח אבל הזוהמה והטומאה כלל לא יכלו לגעת בו. רק בבנו המשורר הן נגעו, ועוד איך נגעו, כפי שביאליק עצמו כותב בשתי השורות הראשונות של השיר "אבי", שתי שורות שבהן הוא מדבר […]

מתוך: סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, עמ' 327-341