ספר יוסף

דודה אופנהיים פתחה את הדלת וחייכה אל קצכן. ביקש קצכן להניע בנחיריו כדי לשאוף אל קרבו את נינוחות הבושם שעלו מדודתו. אחר-כך החליט להמתין קמעה עד שיחלוף על פניה וייכנס לחדרה.

"שוך וידר הט מן אונס הראוסגשמיסן", אמר דוד ארתור ודודה אופנהיים אמרה:

"קצכן יישן אתי". אחר-כך ישבו דוד ארתור ודודה אופנהיים ולגמו תה בספלי

חרסינה וקצכן קיבל מ

יץ פטל בכוס זכוכית. השווה קצכן את צבע הפטל שבכוסו עם צבעי התה שבספליהם וחשב לעצמו שצבע התה אינו אלא צבע פטל שדהה. אחר-כך חשב לעצמו שכמו אותו תה, דוד ארתור ודודה אופנהיים הם ילדים שדהה צבעם.בינתיים ירדה החשיכה ודודה אופנהיים העלתה אור צהוב במנורה. צללים ריקדו על התקרה וקצכן חיבר לעצמו סיפור שבסופו מתו השדים.

כשפקח קצכן את עיניו ראה קו של אור שנתמשך מן הווילון אל הקיר שמנגד. שם קצכן את ידו בקו האור והאדים בשרו. "עכשיו קצכן אוכל דייסה", אמרה הדודה אופנהיים וגחנה אליו ופניה לבנות. קצכן הפך בדעתו אם ישאל אותה מה אירע להם לפניה או לאן הלך דוד ארתור. "עם הרבה צוקר", אמר קצכן.

כשקם קצכן על רגליו מצא שגופו עטוף בכותונת תחרה שצבעה ורוד. פתאום נשקפו פניו מתוך המראה שבארון. קירב קצכן את פניו לפנים שבמראה עד שאפו נגע באפו שבמראה. אחר-כך הושיט את לשונו כדי שתיגע בלשון שבמראה. "הנה שני קצכן", חשב. אחר-כך אמר לעצמו שאולי ישנן גם שתי דודה אופנהיים. עוד מעט ישב על השרפרף הלבן במטבחה של הדודה אופנהיים ויאכל מן הדייסה המתוקה ובן-דמותו ישב במטבחה של הדודה אופנהיים השנייה ויאכל גם הוא דייסה מתוקה. כשהסיט קצכן את פניו מן המראה נעלמה בבואתו. ניחם עצמו קצכן שאותה מראה שבארון אינה המראה האמיתית. זו גבולותיה חתומים והבבואות נכנסות בה ויוצאות ממנה, ואילו ההיא פרושה על כל העולם ואין דבר בעולם שאינו זוכה לכפול בה את עצמו.

"ארתור כבר אלט. אולי קצכן גר עכשיו עם דודה אופנהיים. גם מרגריטה בשמים רוצה

שקצכן גר עם דודה אופנהיים", אמרה הדודה אופנהיים. אמירה זו סיבכה את מחשבותיו של קצכן לשעה ארוכה, שכן שוב לא ידע היכן יציב אותה מראה שמכפילה את העולם. אם יציב אותה בחלל האוויר, תחצוץ המראה בין העולם שלמטה ובין העולם שבשמים ותסתיר מקצכן את אמו. החליט קצכן שהמראה משקפת בבואות משני צדיה ומכפילה את שני העולמות, את זה שלמטה ואת זה שלמעלה. אבל אז החל לנקר בו החשש שבן-דמותו שבמראה יאמץ לעצמו את אמו שבשמים ואילו בידיו שלו תיוותר רק בבואתה. בסופו של דבר אמר קצכן לעצמו שאותה מראה הריהי שקופה כאוויר הצלול ומה שמשתקף בה אינו יכול להיות לא-כלום.

"בלילה אני פה וביום עם דוד ארתור", אמר קצכן וחשב לעצמו שאת ארוחת הבוקר מוטב שיאכל אצל הדודה אופנהיים, שכן דייסה מתוקה טעימה יותר מצנים שמרגרינה מרוחה על פניו. חייכה דודה אופנהיים חרישית ואמרה: "דוד ארתור קרנק כמו אביך. פעם עוד יגלו את זה האנשים". תקפו את קצכן געגועים ואמר: "עכשיו אני רוצה אל דוד ארתור".

בינתיים מתחה הדודה אופנהיים קווים שחורים מעל לעיניה ומרחה על לחייה שני כתמים ורודים. אחר-כך כיווצה את שפתותיה עד שהיו כמין עיגול וצבעה אותן סביב סביב באדום. חשב לעצמו קצכן שפניהן של נשים לבנות בלילה וצבעוניות ביום, ואילו פניהם של גברים שלבנות ביום צבעוניות בלילה. החליט קצכן שבלילה יציץ בפניו של דוד ארתור ויראה את צבען. "קצכן לא אוהב דודה אופנהיים?" שאלה דודה אופנהיים את המראה שעל שולחן התמרוקים. הביט קצכן במראה וחיכה לראות כיצד תשיב. אבל כשראה כי עינה של דודה אופנהיים שבמראה מביטה בו החזיר אליה מבטו ואמר: "אוהב". הביטה בו העין ושאלה: "קצכן אוהב ארתור יותר?" נבוך קצכן ולא ידע מה שישיב. לפתע נזכר שהיה קטן והיה מהלך בגשם לצדו של דוד ארתור ודוד ארתור הסיר את מעילו ועטף בו את קצכן ונשא אותו צמוד לחזהו ומן המעיל נד ריחו של דוד ארתור וקצכן נפשו כמעט נתעלפה מעוצמת התענוג. הביט קצכן במראה וראה שנסתלקה ממנה עינה של הדודה אופנהיים ולמד מתוך כך שחלף זמנה של התשובה.

מתוך: יואל הופמן, ספר יוסף, 1988, עמ' 11-12.

© כל הזכויות שמורות להוצאת מסדה, תל אביב ולהוצאת כתר, ירושלים.