עת לטעת

[…]

ב'

מה אנו

מה אנו בית ישראל, אם עם אחד או רק בני אמונה אחת? השאלה הזאת לא נשאלה כמעט עד כה רק נפתרה על ידי פותרים רבים אשר הוציאו משפט ויחליטו כי רק בני אמונה אחת אנחנו ולא עם, כזאת שמענו רבות פעמים מפי דרשנים להשכלה ולרוח העת, כזאת קראנו בספרים שונים הכתובים בידי עברים לא עברית (כי סופרינו הכותבים עברית הסכינו לדבר על כל אך לא על אדות בית ישראל, וגם כאשר יכתבו דבר-מה אז יעלו גרה על הרוב מאשר מלאו כרסם משפות אחרות), עד כי כעת יֵראה הדבר הזה בעיני רבים כחק קים ונצב לעד, אשר אין להזיזו ממקומו, אף אין להרהר אחריו עוד, ורבים מחכמינו וסופרינו כאשר ישמעו שאלה כזאת יפטירו בשפה ויניעו ראש כמו דבר שגעון והבל מאין כמהו שמע אזנם, כי איך ירהיב עוד איש עוז בנפשו לשאול דבר, אשר עליו נמנו וגמרו כמעט כל המשכילים מימי בן-מנחם ועד היום,  ואיש לא חלק על המשפט הזה בקהל. ואמנם אם לא נחפוץ להרבות חקור אז יֵראה המשפט הזה כנאמן ונכון מאין כמהו, כי איפו ימצא עם בלי ארץ, בלי ממלכה, בלי שפה מיוחדה, בלי משפטים לנפשו, בלי כל אשר יעשה את כל עם לעם נבדל? ולישראל הלא יחסרו כל אלה ואיכה יבער ויכסל עוד איש לשאל אם עם הוא או אין? ועוד זאת, כי המשפט הזה היה נראה כנחוץ לכל בית ישראל, כי המה ראו צרת יעקב כי גדלה מאד, שונאיהם לא ידעו חנינה ואוהביהם המעטים לא מצאו ידים לסוכך עליהם בכנפי חסדם, כי מנדיהם שלחו למולם אצבע בגאוה ובוז לאמר: ראו הנה אלה אומרים להעלות מעלה מעלה את העם הבזוי הזה, עם פרא ושובב בדרכי לבו ואמונתו, עם בינינו לא יתערב וכל חפצו ומגמתו אך להבּדל, עם אשר ימאס בנותינו ויגָאל את לחמנו וייננו, עם בגוים לא יתחשב, ואת העם הזה יאמרו לתת לנו כאחים,  ולמען העם הזה יבקשו משפטים צדיקים כמו לנו עם הארץ!  –  כזאת וכזאת דברו השונאים בשאט בנפש, ועל כן לא מצאו אלה האוהבים והחומלים על העם הדל הזה תחבולה להסיר מעל ראשי הנרדפים את חרפת העולמים אשר היתה למכשול להם ויאמרו: ישראל לא עם הוא רק בני אמונה אחת, צרפתים אנחנו, אשכנזים, הוללאנדים ודומיהם רק אמונתנו שונה מאמונתכם ועל כן הניחו לנו כי גם אנחנו עם הארץ אשר בתוכה אנחנו יושבים הננו – כזאת דברו בקהל-עם ימים רבים למען הצטדק עד כי הסכינו להאמין בדבריהם ויחשבו כי על עמודים חזקים נוסדו אשר לא ימוטו, ועל כן החלו גם להטיף את מלתם זאת לישראל בקהל ועדה ובספרים למען הביא את הדעה הזאת בקרב לב כל בני ישראל ויעזבו את אולתם הקשורה בלבם כי עם המה ויפקחו עיניהם לראות כי בהשבת ארץ וממלכה מישראל חדל מהיות עם בעמים וכל תקוה הבל היא וכל תוחלת הגאולה אך שגעון ורוח עועים הנה. כזאת דברו וגם הצליחו, כי דבריהם עשו פרי, עד כי איש לא יעורר עוד את השאלה הזאת מתהום הנשיה כי אם כמצות אנשים מלומדה ישמיענה איש אחרי רעהו מיראה פן ילעיגו לו ויתנוהו כחסר-השכלה, כי הלא כל המשכילים כה פה אחד מתנבאים ואיך יזיד איש אשר יחפוץ כי את המשכילים יהי נמנה לדבר דבר ולא רוחם? ובכן הותרה השאלה בטרם עוד נשאלה.

בימי בן-מנחם החלה הדעה הזאת למצוא מסלות בלבב היהודים ועתה שלחה פארותיה עד למרחוק, ואחינו ביתר הארצות,  אשר בשם ההשכלה ידגלו, קבלוה בסבר פנים יפות מבלי הרבות חקור, כי הן זה האיש משה בן-מנחם היה להמשכילים את אשר היה משה מחוקקנו להחרדים לדבר ה', אליו יביטו, אליו יתבוננו,  וכל הגה אשר יצא מפיו וגם אשר לא יצא מפיו רק אחרים אמרו בשמו קדוש יֵאמר לו, ואיש אשר יעיז מצח להביא במשפט דרכי בן-מנחם ותורתו יסקלוהו המשכילים באבנים כאשר ירגמו המאמינים את הכופר בפומבי בתורת משה, כי הוא הדבר אשר דברתי, בני הדעה המה רק אחדים ויתר העם ימָשך אחריהם כבהמה בבקעה וידבר אחריהם כל אשר שמע מבלי בחון וחקור ושפוט אחרי כי מאמינים המה, וכמה אלפי מאמינים-משכילים ימצאו בתוכנו אשר על שלש עשרה העקרים יפטירו וילעגו בבוז והמה יאמרו:  אני מאמין באמונה שלמה כי בן-מנחם היה ראש החכמים ואבי המשכילים, תורתו תורת אמת אשר לא תשֻנה ודרכו דרך הקדש באין כל נפתל ועקש. ולא נתפלא איפוא על ההמון אם גם גדולים חקרי לב יוציאו משפטים כאלה, ולרגלי המשפטים האלה ידברו תהפוכות. אם נתבונן בדברי החכם גראֶטץ (חלק י"א מקורות הדורות לישראת)  נשתומם ונתפלא ונשוב ונתפלא ונשאל: איכה היתה כזאת כי איש חכם וחוקר כמהו, איש אשר עבר על קורות ישראל וישפוט עליהם, איש אשר לא ישא פנים לקדשי ההמון ויביאם במשפט ולא יירא מחלל את הקדש בעיניהם ולפעמים יתר מהדרוש), איכה היתה זאת כי איש כמהו יבחר לו איש אחר בדורו, את בן-מנחם, ויחסרהו אך מעט מאלהים, כי הנה את זה הגבר הקים עָל על כל ההולכים לפניו והבאים אחריו, וכאשר נקרא דבריו אדות בן-מנחם מבלי אשר ידענו קורות ישראל בדורות אחרים אז, אם על פי משפטו נגזר אֹמר, לא היה איש בישראל עד בן-מנחם, כל חכמיו וגדוליו וגאוניו ומשורריו ומחקריו כלם אך קש נדף לעמתו, וגם כל העם טבע בבוץ ועל עפעפיו הכביר עבטיט עד כי לא ראה אור הדעת מימיו, עד אשר בא הענק הזה ברב כחו ויוצא את עמו למרחב, הסיר מעליו את שלמותיו אשר תעבוהו בחלאתן וילבישהו מחלצות, כרה אזן לחרשים האלה ועינים פקח לעורים אשר מאז ומקדם לא ידעו איזה דרך ישכון אור, הוא ולא אחר, הוא ואין מלבדו עשה אלה, ומי לא יודה כי איש אשר כביר כחו לעשות נפלאות כאלה להוליד גוי פעם אחת, אך לא! לא להוליד גוי פעם אחת כי אם עוד יתרה עשה,  כי החיה גוי מת, גוי עצמות יבשות קבור זה מאות בשנים בקבר צר בעברי פי פחת, אותו הוציא מקברו ויפח בו חיים ויחי ויעמוד על רגליו כתפארת אדם וברגע אחד השכיל וגבה עד כי היה לבן ענק בגבהו ולבן אלים בחכמתו. ואמנם איש אשר כל אלה עשה לא איש הוא אך אל, אל נאדר בחכמה ובגבורה בתפארת נצח והוד וכל יתר הספירות יחדו. ולא זאת בלבד, לא רק אלה אשר היו עד בן-מנחם הסיר מגבירים החכם כותב קורות היהודים, כי אם גם הבאים אחריו כדק יטול, כל אלה אשר חיו בדורו מאין המה ותלמידיו מאפע, ה' גראטץ יפח בהם וייבשו ויבושו ויהיו כלם יחד לנעוי לב, לאנשי מזמות, לדלים וריקים ופוחזם מאין כמוהם, אשר חרפה היא לעמם כי מקרבו יצאו שובבים כאלה, המשפט הזה יחרוץ כמעט על כל תלמידי בן-מנחם וחבריו בני דורו כמו שלמה מיימון, יצחק סאטאנאוו, בן-זאב, פריעדלאנדער ורבים כמוהם. קראו מעל הספר וראו, והשופט הזה לא ראה כי במשפטו זה אך תהפוכות ידבר, כי איכה יוָלד איש גדול בלי מורים ואם כל ההולכים לפניו חסרי לב היו מי זה הורהו דעה להמורה הזה?

[…]

ועתה נשאל את החכם כותב קורות הדורות: מה היא שעמדה לבן-מנחם לעשותו לרבנו ומורנו, לכוכב המאיר לכל העם?  בספריו?  אבל הלא המה לא נקראו בימיו אף מאלף אנשים,  כי הוא כתב בשפה אשר לא רבים מהיהודים הבינו אז, בשפת אשכנז כתב, ואחריו מי קרא ספריו, הלא אך אנשים מספר, ואלה אשר קראו ספריו הלא המה יודעים כי אין בהם כל דבר גדול אשר בידו להיות לאור לכל העם. מה הורנו בספריו? האם דרך חדש למען בני עמו? האם פקח עיניהם על דרכם ויאמר להם: הנה הדרך הנאמן אשר מצאתי אני? או האם הרבה דעה בחכמת ישראל? אבל בכל ספריו לא נמצאו אף אחת מאלה אשר בידם לעשות את כותבם לראש ומנהל למורה ורב לכל העם. מספריו נראה עד בלי די כי לא רבות מחשבות חשב על דבר עמו בכלל, כי איש אוהב מנוחה היה ולא חפץ לבוא בריב את איש ויירא לנפשו מאד מאד, ואם איש כזה יהיה למחדש למנהל לרב ומורה המשַנה פני עם כלו? אך לוּ היו לו תלמידים ככוכבים מזהירים כי אז החרשנו, כי אז אמרנו: אמת כי ספריו לא עשו ולא פעלו מאומה, אך הנה תלמידיו אשר הקים לברכה בתוכנו המה חדשו כנשר נעורינו, המה דברו ברוחו וישקונו טל תחיה להחיות עצמותינו היבשות, ולו תהיה צדקה כי הוא היה מרום מראשון אשר הקים לנו מקדשנו, אבל אם גם אלה לא היו צירים נאמנים לשולחיהם, ולא לבד כי לא הרבו להורות תורת חיים, כי אם גם השחיתו התעיבו עלילה וחללו כל קדש והפרו כל ברית  (אלה המה משפטי ה' גראטץ)  ובמה יוָּדע איפו כח רבם? ומה עשו לנו? במה גאלנו? במה האיר עינינו? במה החיה רוחנו? במה שִנה פנינו? אם לא בספריו ולא בתלמידיו שלח לנו ישע? כזאת נשאלהו אנחנו על משפטו זה המעוקל עד מאד,  אך הוא לא שאל את נפשו כזאת כי הוא הסכין מימי נעוריו לחשוב את מבחר בני ישראל רק אלה אשר בארץ אשכנז ישבו וכל יתר בני ישראל לא יצלחו לכל, ובארץ אשכנז הן החל היהודי לחשוב את נפשו כאדם רק מימי בן-מנחם ועל כן היה הוא הראש והראשון אשר יצר את העם הזה בצלם אדם ודמותו, ואם איש חכם וחוקר כה' גראֶטץ יוציא משפט כזה מדוע זה נתפלא אם ההמון יענה אחריו בקול: אין כמשה, ממשה ועד משה לא קם כמשה, ואחרי כי בימיו נולדה הדעה החדשה כי אנחנו רק בני אמונה אחת ולא עם אחד בארץ, על כן לא ערב עוד איש את לבו לפקפק בדבר ויהי לחק לדורות.

[…]

כל איש אוהב עמו יעשה זאת ברוח נכון ובלב מתנה, אך איש יאהב את עמו רק בחשבו כי עמו עם הוא, אך בחשבו כי עמו חדל מהיות עם ורק בני אמונה אחת המה, אז אהבתו הוא רק לבני אמונתו, ואז עליו לירוא ולפחד מאד משלוח ידו לגעת באחת מנטיעות הדת אף אם זמורת זר הנה, יען כי בעיניו רק הדת היא החבל האחד המרתק אותם לחבורה, ובחבל האחד הזה אם ישלח יד, אז הלא באפס יד תתפרד החבילה, הוא אשר אמרתי כי בן-מנחם היה הראשון אשר במפעלו הראה לדעת כי הוא יחשוב את בני ישראל רק לחברה בעלת אמונה אחת,  ומני אז ועד היום נתקים ונתקבל המשפט הזה בלי כל דין ודברים. אמנם למען דבר משפט עלינו לשים לב להקורות אותנו מדור דור ואז נדע אם באמת רק מוסדות הדת הקימונו על רגלינו והחיונו כיום הזה, או רגש יותר נעלה ויותר חזק, הלא הוא הרגש כי עם אנחנו, ולזאת עלינו לראות ולהתבונן מה חיינו?  או אז נדע מה אנו.

[…]

ד'

מה כחנו

[…]

בדרך החנוך אשר הדריכנו בו מחוקקנו נתן לנו חיים ארוכים ואמץ וכח לשאת ולסבול צרה וצוקה, גלות ונדודים כאשר לא היו כל אלה לעם אחר. הוא הבדילנו מראש מכל העמים ויתן לנו חיי הרוח בתורתו אשר אך אותה שם לפנינו כפנת יקרת הלאום כלו. בעם אשר הסכין לגלות ונדודים בחר, כי רק עם כזה יהיה למלאכו ישלח אל כל העמים להפוך להם שפה ברורה לקרוא כלם בשם אלוֹה אחד, אלוה הרוח, ומראש לא בסתר אמר להם כי היא חייך וארך ימיך,  היא התורה, לא האמונה ולא החקים, כי אם היא בעצמה תתן להעם הזה חיים ארוכים,  היא מקור חיי העם הזה, מקור אשר לא ייבש ומימיו לא יחדלו עד עולם, כי לא גשם וגוף היא כמו מקור חיי יתר העמים, לא גשם וגוף אשר ישנה פניו ויחלוף ויאבד מני ארץ, כי אם רוח הוא וברוח יסודו והרוח לא ימות לעולם. זה היה חפץ מחוקקו וגם חפצו הצליח בידו, כי חניכו צרר הרוח הזה בכנפיו ויעבור ארצות וימים, ויראה עמים ולאומים שונים ויבא את הרוח הזה עד קצות הארץ, וכל התמורות והחליפות, כל המקרים והפגעים לא עצרו כח לכלוא את הרוח הזה, כי הוא פרץ לו דרך לחדרי לבם גם למרות רוחם ויפשטו ממלכתם, מלכות שמים, לעמים אבירי לב שונאי רוח ודעת, ואם גם בחרב ודם שלמו להם מחיר תורתם, ואם גם באש ובמים הביאו אותם, בכל זאת פרץ הרוח ויגבר חיל עד כי העריצים דֻכאו והשפלים נשאו ראש, הלוחמים ירדו דומה עם כלי מלחמתם והנלחמים הנרדפים הציבו להם יד ושם. הברית אשר כֹּרתה לישראל, אשר גם בארץ אויביהם לא יִכלו, לא הופרה עד היום, רבים קבלו תורתם ורוחם ורבים עוד נכונים לקבלה, ואם גם יתעקשו עתה לאמר כי לא מישראל בא להם הרוח הזה, בכל זאת יראה כל רואה מקרי הימים,  כי יד ישראל עשתה כל אלה, הוא היה נאמן עד היום במלאכותו, והיא היתה לו לארץ ימים ומקור חיים. וכל עוד אשר יחזיק ישראל בדרכו וינשא על כנפי רוחו אז יחיה, כאשר חי, ואם יעזוב דרכו אז יכלה ויאבד כי לא תהיה לו כל תקומה.

[…]

אם הראינו לדעת כי בני ישראל האריכו ימים יותר מיתר העמים יען כי חשבו נפשם כעם, עם הרוח, וכן נקרא בפי כל חכמיו וסופריו, בפי חוזיו ומסדרי תפלותיו קֹרא בשמו אך בשם עם ישראל, הלא נדע כי די כח בהמלה האחת הזאת לקרב את הנפרדים בזרוע; אם יחשוב איש ישראל בארץ אחת את אחיו היהודי בארץ אחרת לבן עמו אז ירחש לו לבו אהבת אחים, אחוַת בן עמו, יזכור תמיד כי החבל המרתק אותם לא תמול הוא כי אם זה ארבעת אלפים שנה. ארבעת אלפים שנה! הרעיון הזה לבדו גדול ומרום הוא ורב כחו לתת בלב כל מרגיש וחושב מחשבות כבוד ויקר להחבל הזה. זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד, ישיב כל איש אל לבו, ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחוה הזאת? איך אוציא את נפשי מן המצר בעת אשר בני עמי בשפל ישבו? איך אבקש למלט רק גויתי בעת אשר אחי יטבעו בים צרה? איכה אשב בחבוק ידים ולא אצא לעזרה בעת אשר על אחי עבר כוס זעם? כאלה ישיב איש איש אל לבו, וכל צרה וכל שמחה יחדשו הברית ויחזקו את הקשר. בעת צרה יזכור כי אחיו המה הנענים וישא אתם, בעת שמחה יגבה לבו כי אחיו הורמו על ובכן היה הקשר אמיץ בין בני ישראל, איש את רעהו עזרו בצרה, הארצות השונות לא הרחיקו לבם, והשפות השונות לא הפרידו בין רוחם ומאויי נפשם ועל כן הצליחו לקום בפני כל סערה, לסבול כל מהומה, כי לא שרידים פליטים היו בארץ, כי אם בכל ארץ מצאו אחיהם בני עמם, ובמדה אשר התחזקו ברוחם במדה הזאת מצאו אוֹן ואמץ לשאת נס רוחם ותורתם לאפסי ארץ, בהגרשם מארץ אחת מצאו מקלט בבתי אחיהם בארץ אחרת, רעב כי היה במדינה אחת מצאו עוזרים וסומכים במדינה אחרת, וכל העמים ראו וקנאו וחרקו שן בראותם אחדות העם הנפזר כמוץ לפני רוח, והמשכילים הבינו כי בהאחדות הזאת ספון כחם ואונם. אולם האחדות הזאת תולד רק על רגש האחוה, על הרגש הלאומי כי איש איש יולד לישראל יאמר: בן הנני להעם הזה,  כל עוד אשר יחיה הרגש הזה לא תופר האחוה ולא ירפה כח העם כלו, ולא יצער מדור לדור, כי גם אלה אשר יעזבו חקים אחדים או אף רבים עוד לא גֹרשו מהסתפח בנחלת ישראל, אם חטאו במפעלם חטאו רק לאלהים ולא לעמם, והרגש הלאומי עוד יקרב לבבם כבראשונה אל עמם ועוד יורם לעשות טובה וברכה את אחיהם ככל אשר תמצא ידם, ואם על פי הרגש הזה נחיה, אז לא יקום שאון בקרבנו על כל דין זר ומנהג שטות, אז לא ירימו מצטדקים וחנפים ראשם להדיח מהקהל את אחיהם אשר מצאו בו עון אשר חטא לאחד הפוסקים, כי אחרי כל אלה הלא ישראל הוא, בן להעם הזה, וכל עוד אשר לא בגד בעמו וגם אם עובר הוא על הדת עוד יֵחד כבודו בקהלו, וכן נרבה ונעצם וידנו תהיה רוממה.

[…]

ו'

מה  ישועתנו

[…]

עינינו הרואות כי מימי בן-מנחם דל כבוד ישראל, עינינו הרואות כי דרכיו היו דרכי מות לבית ישראל, עינינו הרואות כי כל אלה אשר יחזיקו בדרכים האלה יתרחקו מעל בית יעקב אם בפעם אחת או לאט לאט, עינינו הרואות כי נגששה כעורים קיר, נראה השבר ולא נדע נרפאהו, נראה החרב המשכלת העופפת על פני תורת ישראל ודרכיו ושפתו וכל אשר לו ועצה ותושיה להנצל מצרה אין,  עינינו הרואות כי שאיה ושמה בכל שערינו ובכל דרכינו, כי זה מושך לכאן וזה לכאן ועוד מעט ותפרד החבילה ובכל זאת אין איש שם על לב לאמר: כלנו כצאן תעינו אחרי רועה אין עינים לו, נשובה נשובה בטרם נהיה עדי אובד. אין שם זאת על לב ואין מתעורר בצדק לפנות מסלה לעמו, אשר בה ילך וישוב ויחדש כחו כמקדם, עינינו תראינה כל אלה אבל לא נתבונן למקור הרע כי על כן נוסיף ללכת ולהכשל בדרכנו, וכל עוד אשר לא נפקח עינינו, כל עוד אשר נאטום אזנינו משמוע דבר משפט יען כי כבד ממנו לעזוב את אשר כבר הסכַּנּו בו  –  נרד מטה מטה.

הרעה הגדולה מכל הרעות אשר מצאו את בית ישראל מימי החזיקו בדרכי בן-מנחם ותלמידיו היא, כי מני אז רבו המורים בעם; גם לפנים רבו מורי ישראל מארבה, אבל אז נטל על החפץ להורות לקחת לקח מפי מורים ימים רבים, לחכות עד אשר יסמכו מוריו את ידיהם עליו ולמורה ישימוהו, להראות חכמתו בפה או בכתב ואז מצאה ידו להורות דעה בקהל, אבל מימי בן-מנחם הורמו כל המכשולים מדרכי המורים, כל הרוצה להיות מחדש אף אם לא קרא ולא שנה יבוא ויחדש, כל החפץ להלחם נגד המחדשים ימלא ידו ויחזיק בתרמית ויתקדש לפני העם והיה קדוש,  ובדבר הזה פור יתפוררו עמודי בית יעקב כמעט עד לאין מרפא.

אך אל יתעה איש בדברי לאמר כי גם אני אבכה ואיליל רק על אלה אשר יעזבו בית יעקב ויתעו אל אשר יהיה רוחם ללכת ועל כן אהגה נכאים פן יעלה שם ישראל בתהו ואפס זכר לו. אם אמנם גם לזאת ידוה לב כל אוהב עמו המכבדו בלבו, אבל בכל זאת לא יחרד לב כל מתבונן, כי יודע הוא כי שם ישראל לא יסוף בעבור פושעים אחדים, ואם גם יפנו אליו ערף אלף או עשרת אלפים או גם מאה אלפים מבניו, עוד לא רבה המהומה, כאלה ראינו רבות בדברי ימינו וישראל עוד חי, אלה כעשן יכלו ועמם על כנו ישב, אבל לזאת יִתּר לב המתבונן ממקומו בראותו את הפרעות אשר ישימו בו המתקדשים החדשים בארץ אשכנז ורבים אחריהם ינהו. בארץ אשכנז אשר ממנה יצא מטה זעם לבית ישראל להכות בו בקיעים, מהארץ הזאת אשר ממנה יצאו רוב הבוגדים בעמם בהנזרם קבל עם מעליו ויתכחשו לו, בארץ הזאת יקומו עתה בוגדים חדשים, הלא המה המתימרים למחזיקי הדת והתורה, מבלי אשר ידעו מה תורה ומה דת, אשר להות נפשם יאמרו יראת אלהים, לחסרון דעתם חכמה ולרוע לבם יושר והמה ישחיתו כרם ישראל, שמיר ושית יעלו בו עד לאין מרפא, ובגלל הדבר הרע הזה ירבו פושעים בישראל במאד מאד, כי בראותם דרכי הנתעים והמתעים האלה יאנפו בעמם ויבושו בו, והנוהים אחריהם יבערו ויכסלו ויהיו לחרפה בעיני כל רואיהם, האנשים החטאים האלה בנפשותם יביאו שבר לעמם אשר לא על נקלה יֵרפא ממנו, המתקדשים האלה יוסיפו להחזיק בדרכי המחדשים אשר היו לפניהם: לזרוע ריב ולקצור מצה וקנאה ושנאה ירבו על כל דרכיהם ויפריאו בין אחים ויסכסכו עדה בעדה ומשפחה במשפחה ויגרשו את השלום בכל מקום אשר בו יציגו כף רגליהם, השלום אשר אך הוא הושיע לישראל מכל צרותיו, הכלי האחד המחזיק ברכת ישראל וטובו.

לחולה אשר ידע כי חולה הוא נקל להמציא רוָחה מאשר לחולה אשר יאמין אמונה אומן כי בריא אולם הוא, אחרי כי הוא ימאס בעצה ויזרה הלאה כל רפואת תעלה אשר יכינו לו. עת היתה לישראל אשר הבין מכאובו, אשר כל העם מקצה, מאביוניו עד עשיריו, מחכמיו עד הנבערים בו, כלם יחד ידעו כי רע מאד חבל יעקב, כי הוא נגש ונענה, כי הוא שנוא נפש כל עם ונתעב בכל ארץ, אז ידעו כי רק האחדות הנאמנה היא היא חוסן ישועות למו, כי אך בידי האחדות לתת להם ידים לעמוד על נפשם, היא למו מחסה ומשגב בעת צרה, כי על כן בקשו כל אלה אשר אהבו את עמם (ובעת ההיא היו כמעט כלם אוהבים את עמם מלבד הבוגדים בו לעין השמש) להחזיק את האחדות בכל מאמצי כחם, המה לא שכחו אף רגע כי אין כלי מחזיק ברכה לישראל כמו השלום כי על כן בקשו לנצור אותו מכל משמר, חכמי ישראל ומוריו בימי החשך העלו את השלום עָל גם על האמונה והדת וחקיה ועקריה, עד כי לא פחדו מהשמיע בפומבי כי גדול בעיניהם עון המפר שלום מעון העובר ברית ומכחיש בה'. כן דברו חכמי ישראל אשר אהבו את עמם בכל לבם ואשר נכונים היו גם להפר התורה מפני האחוה ויבטחו בלבם כי בזה יעשו רצון קונם הרבה יתר מעולה וזבח או צום ותפלה ובכי, וראשית תוכחתם ךומוסרם היתה תמיד על מאסם את השלום ועל הפרם ברית אחים. ואזנים קשובות נמצאו להם אשר שמעו והאזינו ויתנו אל לבם ללכת בדרכיהם שבילי עולם, לחזק מוסרות השלום והאחוה, אז אם גם חָלק לב העם בעיר אחת או בארץ אחת,  אז אם גם קמו זורעי עמל וקנאה ושנאה ובין אחים הפריאו לא גדלה עוד הרעה, כי שומרים נאמנים לא חדלו מעמוד על המשמר לחזק כל בדק ולרפא ההרוס, אז אם גם גדשו סאה בחקי הדת או מחקו סאה, אם פרצו חק וגבול ויחללו קדש, או הרבו חק על חק עד כי כשל כח הסבל ובעבור זאת קם שאון בעם לא עוד רבה המהומה, כי ידי הרופאים הנאמנים לא רפו מהביא רפואות תעלה למחלת אחיהם, אחרי כי החולים ידעו חלים ויבקשו מזור, ורפואת תעלה נמצאה להם תמיד, כי אם גם נתקו אחדים או גם רבים מוסרות הדת והאמונה, אבל מוסרות חזקות מאלה עוד נותרו להם, הלא הנה מוסרות האחוה והלאום, הן לא חדלו רגע, אף אלה אשר מאסו בחקי הדת,  מחשוב את עמם לעם נפרד ואת נפשם כבני העם הזה. כבני העם הזה נחשבו בעיניהם גם אלה אשר עזבו את אמונתם מפני יד היעזואיטים אשר היתה תקיפה. דת וחק יפר על נקלה איש אשר לא יאמין באלה, אבל לבגוד בעמו לא יערב לב איש אף החפשי בדעותיו, ולהפך: החפשים ברוחם ובדעותיהם בדבר אמונה יחזיקו עוד הרבה יתר באהבת העם כי היא להם אמונתם וקדושתם, בימים ההם ובזמן ההוא לא נטל על הצופים להוָאש ולזעוק זעקת זבר, רק לעשות מלאכתם באמונה להזהיר את העם לבל יפרו ברית אחים. אולם לא כן הוא עתה, עתה כאשר לא נדע את חלינו, אחרי אשר מורינו העצלים, אשר לבם לא הרה ולא הגה רעיון מעולם, יִשנו אותנו על ברכי השכלתם בשירים ערבים לאזן, כי גאולת ישראל כבר באה ונהיתה מעת דרך כוכב מדעסוי, מני אז הלוך ילך ישראל ואור, שלום לו מכל עבריו מבית ומחוץ, שונאיו לא עוד יציקוהו ובניו יאהבוהו ויחובבוהו, ועלינו רק לפצות פה לשיר שירה חדשה בגילת ורן כי נפדה ישראל מכל צרותיו. בשירים ערבים כאלה נסכו עלינו רוח עועים עד כי נראה רעה ולא נתבונן, נחזה שלות ישראל בארצות אחדות ונמחא כף בעת אשר הרבים בהם עוד ינֻגעו כמקדם, עוד ירֻדפו על צואר, עוד יֵאכלו מכל עבר ופנה. אבל מי זה ישים לבו לשועת אחיו מרחוק אם החוזים המנבאים לרוח בן-מנחם ינבאו פה אחד כי שלום לישראל מסביב, כי מי זה ישראל? הלא אך אלה אשר יאחזו בכנף ההשכלה, בהשכלת בן-מנחם, רק המה קרוים ישראל וכל יתר בני ישראל לא לישראל המה, עינינו תחזינה כי בוגדים בעמנו יוסיפו מיום ליום להדיח את בני הנעורים מאחרי נחלת יעקב ונשיש כי המה מחזיקים בהשכלה, עתה אשר אין שלום לישראל, אשר כל המרבה ריב ומצה יעשה לו שם ועל פני כל ישראל יכּבד, עתה אם יקומו עוד מפריעי שלום בקרבנו, להסיר חק או להוסיף משפטים ודינים, להפר יראה, או להרבות יראת שדי יתר מאשר יוכל העם שאת,  עתה יהיו גם שני אלה כמהרסי אשיות בית ישראל, כ אם תופר האחוה אשר עוד למראית עין תֵראה כמו חיה, הלא היא אחוַת הדת, הלא אז יפרדו בני ישראל איש מעל אחיו ולא יתאחו לעולם, כי מוסרות הלאום כבר נתקו מימי בן-מנחם והנוהים אחריו ועתה כמעט אין עוד זכר למו, אשר על כן רבה העזובה בקרב עמנו בימים האלה, משפחות משפחות מישראל יתנכרו לצור מחצבתם לאט לאט מבלי אשר יראו וידעו מה המה עושים, כי אין רואה את המחלה אשר תאכל בקרב בית ישראל מימי בן-מנחם ומעת אשר חדל מחשוב את נפשו כעם, ואין שם על לב לקום בפני הפורצים בחומת בת ציון אשר נשארה עוד לנו.

אמנם נפשנו יודעת מאד כי אך כהבל ורעות רוח יֵחשבו דברינו אם נאמר נקומה למלחמה נגד שתי הקצות, נגד המהרסים כרם ישראל בפרעם כל חק ונגד המשחיתים חלקתנו בכסותם פניה בחרולים,  כי המה מדרכיהם לא ישובו, המה בדרכיהם הנלוזים יחזיקו,  כי אך נפשם יזכרו בדרכם ולא אהבת עמם תנהלם, לנחול כבוד ומשרה וכח מגמתם ומה נועיל לנו אף אם נקרא כל היום באזניהם: את נפש אחיכם אתם חומסים? הלא בלבם ידעו זאת יותר ממנו כי אך הות נפשם להם לקו, אך לא יודו בקהל כי זה חפצם, וגם המה יקראו כי אך מאהבתם לאחיהם יעשו זאת,  ולשוא נשחית דברינו אם נדבר או נוכח עמהם, נדע נאמנה כי המה יוסיפו להתעות את העם בדרכי תהו, המה יוסיפו להרוס בית ישראל, המה יוסיפו להפר ברית אחוה ושלום, כי רק בעת אין שלום תמצא ידם הות נפשם, ואם כן אך כדבר הבל תִּחשב העצה אשר ייעץ איש לקום בפני המשחיתים האלה,  אם גם נדע נאמנה כי כאש לא נֻפּח יאכלו בכל פה בבית יעקב,  וכל אלה אשר אמרו עד הנה לגדור בעד הרעה אך בדרך הזה שגו כלם יחד והועיל לא הועילו. לנו דרושה עצה אחרת ודרך חדש, אם נאמר לרפא את עמנו ממחלתו, לנו להסיר ראשית המחלה ואז לא נירא רע גם מהצרעת הממארת אשר פשתה על ידה, הלא היא צרעת חלוקת הכתות, לנו עתה לעשות חדשה, את אשר לא עלתה על לב איש מישראל לעשות מימי קום בן-מנחם וסיעתו,  עלינו לחדש נעורי עם בני ישראל אם נחפוץ להחזיקו בחיים, עלינו לקום ברוח משפט וברוח בער לבער את כל המשפטים המעוקלים והנפתלים אשר הנחילונו עד הנה, ואם כן נעשה אולי יושע עמנו תשועת עולמים, ואם אמנם לא נכחדה ממנו כי מספר קוראי דברים כמו אלה לא רב הוא ומספר המבינים ומשימים אל לב מעט, ומספר השמים לבם לדברים כאלה ואשר כח בלבם לעשות בידיהם ולדבר בפיהם את אשר יהגה רוחם מבלי מורא ופחד מעט מן המעט הוא, בכל זאת לא נאמר נואש, כי אם גם רק שנים שלשה יתעוררו לעשות ברוח נדיבה ובלב מתנה למען עמם די, כי שנים שלשה אנשי לב ימשכו אחריהם בפעולתם למאות ואלפים ובידם לשנות עתותי עמנו, ותקותם חזקה כי לא אלמן ישראל משרידים יחידים אשר אהבת עמם תחיה רוחם ואשר ישימו לבם להדברים האלה, ויתעוררו להיות כנוטרים נאמנים לכרם ישראל ויראו ויבינו כי עתה אך עתה היא עת לטעת ואם לא עכשו אימתי?

לשרידים היחידים הנפוצים בכל הארצות, אשר לא הֻכּו בעצלות במחשבה,  אשר לב להם לשפוט ואומץ ברוח להפיץ מחשבותיהם חוצה, אליהם נשים דברתנו ומהם נקוה עזרה ותושיה לכל העם,  הם המה הנוטעים והכורמים הנאמנים בכרם ישראל. הן לא דבר פלא הוא בחיים כי לא האוכלים הפרי היו הנוטעים ולא הנוטעים נשאו ברנה פרים, כי אם כמעט תמיד הוא כן, אשר האחד עמל והשני יאכל פרי עמלו, וכן יהיה גם בדבר הזה בעת הזאת בעת לטעת בכרם ישראל, כי נעורר רוח נוטעים נאמנים כי יקומו ויטעו ויזרעו זרע חדש ויוציאו פרי תנובה, ואם לא יראו בעיניהם פרי עמלם הנה יאכלו בנים, הדור הבא, את פרים וישבעו ויברכו שמם. ועל שרידים כאלה, אשר מספרם מצער מאד בדורנו, דור שכלו אחרי בצע רודף, דור שישאל עוד בטרם יעשה: מה בצע אראה במעשה, על שרידים כאלה נבנה עמודי תקותנו לימים הבאים, ותקותנו חזקה כי העם הזה אשר נשא נס הדעת והאמת זה אלפי שנים אף אם הֹרג ושֹרף על זאת ובכל זאת בחר בצרה משקר, כי העם הזה עוד לא רֻשש גם בדור הזה, אשר סג מדרכיו מאז, מכל וכל מאנשים כמו אלה, והמה יקומו ויושיעוהו אם יחפוץ או ימאן, אם ידע או ישע עיניו מראות מעבּדיהם. ולא נעשה שקר בנפשנו לכחד את ראשית מחשבתנו בספר הזה, כי לא למען כל הקוראים כתבנו אותו כי אם למען יחידים מעטים, אשר אך המה יחושו את אשר חש בנפשו הכותב בכתבו, כי לא נכחד ממנו דרכי רוב בני עמנו ודעותיהם בעת הזאת, ולא לאלה אשר שם ישראל לא ככלי חפץ בעיניהם או אולי גם לבוז ישים הכותב דברתו,  גם לא לאלה אשר רק בדרכי אמונה יתפארו וזאת כל תפארתם כי לבם לא חשב מחשבה מעודו רק ינהו כעורים אחרי מוליכיהם, יפתח פה, אף לא לאלה המתימרים בשם ההשכלה ודעת וחכמת מה להם, כי רק לאשר קראו מעל הספרים חכמה יאמרו ועצלים המה במחשבתם ככל בעלי האמונה, יתן יד, כי אם לאלה אשר רוחם יהגה ולבם ידע עת ומשפט, והמה יתעוררו וישימו אל לב את אשר ראו וישפטו.

אבל אם אמנם עת לטעת היא, כי אמנם כרם ישראל היה בתה, שמה ושאיה הכו חלקתנו במארה,  על העצים הרעננים עלתה יד הכורת,  בני בריתנו באו כזרים ויחללו מקדשנו ויניפו הגרזן על כל שרש טוב לשרשו ממקומו,  ואם לא נתעורר בעת הזאת לטעת נטיעים חדשים,  הנה הדור הבא לא יראה אף שארית פליטה מכל אשר נחלנו מאבותינו, כל זאת אמת היא, אולם בכל זאת יצדקו השואלים:הראשון אדם נולדת אשר הודעת עצה ותבקש לטעת, האם לא בכל דור ודור ובכל עת וזמן קמו בנו כורמים ונוטעים וכל אחד הלל מעשה ידיו? שור את כל אשר נעשה בישראל מאז ועד היום ואז תראה ובחנת כי נוטעים וכורמים קמו תמיד בתוכנו הרבה יתר מדאי, אלה נטעו נטיעי חוק ומשפט ואלה שרשי מוסר ומדות ואלה זמורת ההשכלה הביאו, ונטיעיהם יכסו פני כל חלקתנו עד אפס מקום  –  אמנם כן הוא, וזאת היא שהשחיתה חלקתנו כי כל אחד הוסיף לנטוע עד אפס מקום,  ובאין מקום הוסיפו להשליך זרע, זאת היא הרעה אשר הצמיחה קוץ ודרדר תחת להוציא עצי פרי, כי הנוטעים לא פנו להם מקום, לא הסירו החרולים בתחלה למען יכו נטעיהם גזעם במקום נטעו, ועל כן אחד באחד נגשו וישחיתו איש את רעהו, ואשר על כן אם נחפוץ עתה לגשת לנטוע עוד עלינו לעקור בתחלה נטוע, עלינו לעקור הרבה עד כי נמצא מקום רחב ידים אשר יקבל הזרע, עלינו לעקור על ימים ועל שמאל, את החרולים אשר נטעו ידי מורים מתעים המתקדשים ומכריעים הכל לכף חובה, ואת זמורת זר אשר הביאו ידי יתעים בפחזותם ויאמרו לחדש בה פני חלקת יעקב. אמנם גם זאת לא נשכח כי גם עוקרים קמו בישראל כמו נוטעים, ומה גם בימים האחרונים אשר בהם רבו העוקרים על הנוטעים ובכל זאת לא היטיבו עד מה,  יען כי גם המה בעקרם חרול הושיבו תחתיו קוץ מכאיב, כי על כן לא בדרכם נאחז בלכתנו לעקור הנטוע על ידיהם, אנחנו לא נקום למלחמה לא על אלה אשר יבאישו כל חלקה טובה בישראל בתרמית קדושתם ולא נקרא לריב את הפורצים המבאישים ריח ישראל, כי כל מלחמה תוסיף עצמה להלוחמים להלחם ותתן החפץ בלבם להלחם. מפני זרוע המחמירים התפרצו המבקשים להקל מהעול וישליכו הכל אחרי גום ומפני גאון הרעים האלה אשר ירמסו ברגל גאוה על כל מחמדי ישראל מקדם נמלטו אלה האוהבים כל ישן ויחזיקו בקדשי המהבילים להעלות חמה, ולא זאת הדרך להביא רפואת תעלה לשבר ישראל. עלינו להאיר נתיב בהשקט ובטחה על דרכי המטים עקלקלותם והחפצים בדרך ישר יראום ויפחדו ויברחו מהם. והעבודה הזאת לא תכבד ממנו, כי לא כאשר היה לפני מאה שנה כן הוא היום, אז אם חפץ איש להאיר נתיב נאלץ להתגרות מלחמה, להעלות אף ולפרוץ בחומת יעקב, ועתה כבר עלה הכורת על חרולי הדינים והחקים הרבים, ידי מעקרים גם ידי הזמן חלו בהם ויהפכום משרש, דינים רבים אשר היו כאבן מעמסה על שכם אבותינו לא יהיו עוד לפוקה ולמכשול לנו, והמון העם פרק ברוב הארצות עול הרבה חקים ךומנהגים מבלי אשר נטל עוד עלינו לקום נגדם ולהסיר את ערמות העפר האלה אשר כסו על פני דתנו,  ואם נגש עתה לעקור אז לא אל אלה נשים פנינו אחרי כי אלה כבר הוסרו ביד או מת בעפר גזעם ועוד מעט כקש יבש יתמוללו, לא עליהם עלינו להרים זרוע נטויה, כי אם על הקוצים אשר הרבו בכרמנו המתימרים בשם הדעת וההשכלה, על אלה עלינו להרים ידינו, על הקוצים האלה אשר יכאיבו לנו מאד מפנים ומאחור, כי מעבר מזה יוסיפו בוגדים בעמנו ומעבר השני ישובו ויולידו שנית לבהלה מהבילים ומתקדשים. אכן גם לדבר הזה לא דרושה מלחמה וריב ומצה כי אם בשובה ונחת, בהשקט ובטחה נוכל לרפא שבר עמנו מבלי אשר נאלץ להכות בביתו בקיעים שנית, ובזה נשיב תשובה על השאלה אשר שאלנו בראשית דברינו בספר הזה ונאמר כי בעת הזאת לא נחוצה כל מלחמה בין האמונה והדעת, ולא רק כי לא נחוצה היא כי אם כי עוד תרע ותשחית מאד, אחרי כי בידנו לרפא שבר עמנו על נקלה.

מכל דברי הספר יראה הקורא בעין פקוחה את אבן הנגף אשר היה לצור מכשול לעמנו זה מאת שנה, אבן הנגף הזה היה בן-מנחם והנוהים אחריו; רוח תועה הנחהו מעל לגבול ישראל הלאה ואחריו רבים נמשכו ויתעו את עם ישראל בהבליהם. הדעה הרעה אשר מקרבו יצאה כי בני ישראל לא עם המה כי אם רק בני אמונה אחת היא היתה בנו להרוס כל אשיות אחדותנו, להסיר מקרב לבנו כל רגש אהבה ואחוה, לתת בלב בני עמנו חטאת גאה וגאון להגדיל עקב על בני עמם ולתתם כנבזים ושפלים, היא הכתה אותם בסנורים עד כי לא יראו את החרפה אשר יתנו על נפשם בתתם חרפה על עמם וזכרונותיו ומחמדיו מקדם, היא מסכה רוח עועים גם בלב ישרים לעשות זרות ולדבר תהפוכות, כי הנשמע כזאת בכל הארץ ובכל הגוים, אשר בני העם יבזוהו בשאט נפש בעוד שם עמם נקרא עליהם,  הנשמע כזאת כי איש לא יתפאר בזכרונות עמו מאלפי שנים, אשר כל עם וכל גוי ישא לדברים האלה נפשו ובהם יתפאר ויענדם עטרות לו, ובני עמנו ידרכו ברגל גאוה על כל זכרונותיהם מקדם ויחשבו זאת להם לחכמה, רק הדעה הרעה ההיא עשתה זאת, כי אחרי אשר לא עם הוא ישראל אין לו עוד זכרונות עמו, כי אם זכרונות אמונתו, והאמונה חדלה מהיות צבי תפארת רוב בני הנעורים כי על כן יבעטו בכל קדשיהם ומחמדי אבותם. מימי בן-מנחם סרר ישראל כפרה סוררה ויבעט כעגל לא לומד בעול בכל מוסרות לאומו ודתו וזכרונות אבותיו, יד בן-מנחם ודעתו החדשה ותלמידיו עשתה זאת לנו להשפיל ערכנו בעינינו אנו, לכוף ראשנו כאגמון לפני כל זד ובליעל, לֵבוֹש בכל המדות היותר טובות אשר נחלנו מאבותינו, ואשר גם שונאינו הכירו ערכן, לֵבוש גם בהן ולהשליכן אחרי גונו, האחוה אשר היתה מעוזנו כלתה על ידה וכל דרכי ישראל תמס הלכו מעת אשר חדלו להחשב כדרכי העם ורק כדרכי אמונה נחשבו, וכל הבא עלינו לפרוץ בנו פרצים רק לרגלי בן-מנחם ושטתו בא לנו, אשר על כן הדרך האחד אשר בו נבחר להסיר קוצים מעל פני כרמנו הוא להוריד את שטת בן-מנחם משאתה, להסיר הדעה הרעה הזאת מקרבנו כי ישראל לא עם הוא רק בני אמונה אחת, עלינו, אם נחפוץ להחיות רוח ישראל שנית, לקרוא בלי חָשָׂך:  שקר הדבר!  לא רק האמונה תאחדנו, לא החקים המה מוסרות אחדותנו, לא בהם תלוים חיינו, כי גם המה לא לעולם יחיו ועמנו יחיה. לא החקים יאחדונו וגם אלה אשר לא ישמרו את החקים, או אשר לא קבלום מעודם, כמו אלה היושבים בארץ סינים והדו, ולא שמעו שמע המצות הרבות מעודם, גם המה אחים המה לנו, כי עם אחד אנחנו מאז ועד היום,  מוסרות לאום יאחדו אותנו וכל המכחש זאת הוא מכזב ובוגד ומפר ברית אחים,  על כל איש ישר ואוהב עמו המצוה להשמיע כזאת תמיד מבלי חת פן יהי לכלימה כי לא יבינו דברו או כי יפחדו לנפשם מחמת שונאיהם מהעמים, אשר יקחו זאת להם לחרב גאותם להלחם נגד בני ישראללגזול משפטם. את האמת נשמיע אף אם נשא ונסבול בעבור זאת,  וכאשר חרפו אבותינו נפשם בעד עמם כן עלינו להשמיע את האמת מבלי שוב אחור מיראת אנוש, אחרי כי בדבר הזה תלוי כל בית ישראל, ואם יוסר כליל מלבות בני ישראל אז פור יתפורו עמודיו ולא תשאר בו אבן על אבן, עתה בעוד חיה הדעה הזאת בלב שלשה חלקים מבני ישראל,  בלב אלה אשר לא זנו אחרי שטת בן מנחם, עתה עוד בידינו לשרש את הדעה הנפתלה מגזעה ולהוֹשיב תחתיה את הדעה הנאמנה והישרה, הדעה אשר מאז היה ישראל לגוי החיתה רוחו ואחדה לבבו, הדעה כי עם אחד אנחנו, ואם לא עכשו אז תסוף לאט לאט ואִתָּהּ גם שם ישראל.

[…]

מתוך פרוייקט בן יהודה