פנס בודד
היה היה פנס בודד בקצה שכונה
והוא האיר את ילדותנו הקטנה
והוא האיר את משחקי המחבואים
ולאורו היו הקדרים באים.
כש"השוטרים" כמעט תפסו את ה"גנב"
היה קולה של אמא רץ בתחנוניו:
"הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר".
"רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לשחק מעט אפילו" –
אבל תחנונינו לא הועילו.
היה היה פנס בודד בקצה שכונה
ועל ידו גדר, ושער וגינה,
ושם אמרתי לה את שאומרים כולם
על מפתני כל הבנות שבעולם.
וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה,
רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה –
אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר,
כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר".
"רק עוד רגע, רינה, רק שנייה אחת,
את תמיד הורסת כשכבר כמעט
לא הספקנו לפטפט מעט אפילו" –
אבל תחנוניי אז לא הועילו.
היה היה פנס בודד – חלפו שנים
ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים
והשכונות מצאו מקלט בפזמונים,
אבל אותם קולות ברחוב ובגנים.
וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו
והחצר כולה מלאה בשריקותיו,
אני יוצא אל המרפסת וקורא:
"שמע ילד, לך הביתה או אני יורד".
"רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט
לא נורא, שחק קצת, צעק – אבל מעט".
אז רציתי להפחיד אותו כאילו –
אבל לא ירדתי אפילו.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם