רומן רוסי

< 1 דקות

פרק רביעי

משק מירקין היה אחד המשקים המוצלחים בכפר.

כך אמרו בלבבות נפעמים כשפרצו עצי הפרי של סבא בסופות פריחתם, כך אמרו כשעטיני פירותיו של דודי אברהם הגירו שטפונות של חלב, וכך אמרו, בחרדה ובקנאה, כשאותה רפת עצמה התמלאה בנשלים מאובנים של חרקים ובשקי כסף נפוחים, והמטע חרב ונזרע עצמות קברים.

טורים-טורים של מצבות, משעולי חצץ אדום ולבן ופינות התייחדות מוצלות, ספסלי ישיבה ירוקים, עצים ופרחים,ובתווך – קברו הלבן של סבא. הציבור כולו נד לגורלה של האדמה הזאת, שנועדה להצמיח מספוא ופרי ונהפכה לשדה נורא של נקמה.

"הסיפור," אני אומר לעצמי, שעה שאני תועה בחדריו הגדולים של ביתי, "הסיפור הוא פשוט, ומדוע אתה מפשפש בו ומחפש, מאזין ומצותת ומבקש פתרונים?"
הרי לשם כך גידל אותי סבא. עשני גדול וחזק כשור, נאמן ואלים ככלב רועים, אטום ועבה-עור. עתה הוא שוכב בקברו, מוקף בחבריו המתים, מתמוגג למראה התפלצותו של הכפר.
"עזבו אותו. הילד הזה אינו אלא שק של סיפורים והזיות," אמר פינס כשהודעתי כי אין בכוונתי לבוא לבירור לפני הוועד.

כבר לא הייתי ילד, הייתי בחור גמלוני ועשיר, מסובל בממון ובשר, אבל פינס נהג להאריך את ילדותם של כל תלמיד עד לגילים מופלגים מהמקובל, והמשיך ללטף את ראשיהםגם לאחר שהאפירו והקריחו. "כמה זכרונות נטמנו בגוף הגדול הזה, עד שנמלא מהכיל, פקע, והגיר מררתו ארצה," אמר עלי.

לו היה סבא חי, היה פוטר זאת באמירה כי לפינס תמיד היו משלים יפים, "אבל לפעמים הוא שוכח את הנמשל."

אני עצמי נהגתי לומר לכל מי שדרש ממני לחדול מעסקי הקבורה, ש"ככה סבא רצה". אל הבירור עם הוועד שלחתי את בוסקילה ואת עורך-הדין ששכר. אנשים מבחוץ הם, עורם רך ולבם גס. שלכת הסיפורים לא נערמה על כתפיהם, סוליות חוצצות ביניהם ובין העפר הדק של דרכי העמק. בדמיוני ראיתי את הכסאות הפשוטים חורקים בחדר הוועד, את הכפות שבורות הציפורניים אשר תתופפנה כפרסות על השולחן. יישירו שני אלה מבט אל העיניים האמיצות, אל האצבעות הקשות שתורמנה באויר. הרי אינני ילדו הקטן, העושה את כל רצונו. אני את שלי כבר אמרתי.

באודסה עלו סבא ואחיו יוסף על ה"אפרתוס", אנייה קטנה ומזוהמת שהיתה מהלכת "מלאה באנשים רעים", בין הים השחור לים התיכון. כמו שני צדיו של מטבע, התבוננו יעקב ויוסף מירקין אל חצאים שונים של העולם. "אחי היה משולהב, סוער, התהלך על חרטום האנייה והביט קדימה".

יוסף רקם חלומות על חוות חקלאיות בגלעד, עיירים לבנים וכוח עברי. סבא הירהר בשולמית, שנשארה שם אחרי שדשה את בשרו בחרוצות הברזל של המרמה והקנאה, ובפלשתינה, אשר לו לא תהיה אלא עיר מקלט של אוהבים בשגגה, ארץ רחוקה מלזכור, מקום להירפא בו, להקרים עור חדש על פצעיו.

הוא ישב בירכתי האניה, התבונן במים, ומלבו החשוף פרם נימים שנשרכו אחריו בקצף. "ראי את לבנו החם, פרוט ופרום כחוט", כתב על פתק, הרבה שנים אחר-כך.

כל זמן ההפלגה אכלו עקב ויוסף מירקין רק לחם ודבלים, ולא חדלו להקיא.

"הגענו לארץ והלכנו לגליל, ובקיץ כבר ישבתי עם אחי יוסף על שפת הכינרת." ידו נעה קדימה ואחורה, טוענת בפי פירה מעורב בלבנייה ביתית ובבצל מטוגן ומלוח. "כל הלילה שמרנו בשדות, ועם שחר ישבנו לראות איך השמש של ארץ-ישראל זורחת. השמש זרחה בחצי חמש. בחמש ורבע היא כבר רצתה להרוג אותנו, ויוסף השפיל את ראשו והתחיל לבכות. לא כך דימה לעצמו את הגאולה."

עכשיו היו הכפות עמוסות בסלט ירקות. "היינו שלושה חברים. צירקין מנדולינה, אליעזר ליברסון ואני. אחי יוסף חלה ונואש, ירד לאמריקה ולא חזר."

גופו של סבא היה חם ונרגז וחלש, היטלטל בין התקפות של קדחת ובין עוויתות של כעס וגעגועים.

יוסף עשה חיל בקליפורניה, "כשאנחנו לבשנו שקים על הראש בחורף, והלכנו בבוץ בגרביים מלאים עיתונים, הוא מכר חליפות לבורז'ואים אמריקנים". כשסבתא פייגה עוד היתה בחיים, ממש בחודשיה האחרונים, חיברו את הכפר לרשת החשמל. יוסף שלח לה מאמריקה כסף לקנות פריג'ידר. סבא זרק את המכתב לתעלת הזבל של הרפת ואמר לסבתא שב"כסף של קפיטליסט בוגד" לא ישתמש לעולם. יוסף נסע לסנטה רוזה, החווה הקטנה והנערצת של לותר בורבנק, שזרם עצום ועורג של אורחים, חרקים ומכתבים הגיע אליה, ושלח משם לסבא תצלום חתום של הנוטע הגדול. ראיתי אותו בארגז שמתחת למיטה. במגבעת של קש, בעניבה מנוקדת ובתנוכי אוזן בשרניים. "אבל גם המחווה הזאת לא ריככה את מירקין".

פאניה ליברסון היתה חברתה הטובה ביותר של סבתא.

"פייגה, שכבר היתה חולה וחלשה, וסבלה מקוצר נשימה וממחסור באהבה, באה אלינו בבכי, וגם אנחנו לא הצלחנו לשכנע את סבא שלך. היא המשיכה לסחוב בלוקים של קרח." סיפרה לי, אחרי שהצקתי לה כמה שעות,הולך אחריה ותולה בה מבט מצפה.

"והחבר שלך, מירקין, היה בלוק הקרח הגדול ביותר שלה," אמרה פאניה לבעלה. מותה וסבלה של סבתא פייגה המשיכו לנקר בה מאז ולהתסיס את כעסה.

את תשובתו המרטנת של אליעזר ליברסון לא הצלחתי לשמוע. חבוי מעבר לקיר ביתם, הצמדתי את פני אל חריצי התריס הלחים וראיתי רק את שפתיו הנעות ואת זוהר ראשה הזקן, היפה, מונח על חזהו.

סבא לא סלח לאחיו ולא ראה עוד את פניו. רק אחרי מותו העליתי את עצמות יוסף מקליפורניה אל העמק שלנו.שני בניו, מבית-המסחר לאריגים "מירקין את מירקין" בלוס-אנג'לס, נאלצו לשלוח לי המחאה של תשעים אלף דולר.

"אבא שלכם קפיטליסט בוגד," כתב להם בוסקילה על נייר המכתבים הרשמי של "בית-העולם לחלוצים". "אבל עשרת אלפים דולר תקבלו הנחה, וזה רק מפני שהוא היה משפחה".

המתים באו בתוך טנדרים רחוצים של פלחה, על עגלות רתומות לטרקטור, בבטני מטוסים, בארונות של עץ ובתיבות של עופרת.

לפעמים נערכו אצלי הלוויות-ענק. המון-עם ועיתונאים ופלוגות יזע של אישים ועסקנים. בוסקילה, בתנועות גוף שחוחות ומתפתלות שהיו מאוסות עלי, קידם את פניהם. הם היו מביטים בי בכרותי את הבור, נרתעים ממטר הרגבים שהתעופפו מהקרקעית ודורשים מבוסקילה שיאיץ בפועל.

היו מי שבאו לבדם, מצוידים רק בתעודת משלוח ובפתק שעליו הנוסח שביקשו למצבתם. היו מי שרק בן בוכה ובת נזעמת עמדו ליד קברם. היו שבאו עוד בחייהם, זחלו בשדות, בנשימת אפם האחרונה, כדי להיקבר ב"בית-העולם לחלוצים".

"עם החברים", אמרו. "ליד מירקין", ביקשו. "באדמת העמק".

לפני הקבורה, במחסן שליד המחסן המשרד של בוסקילה, פתחתי את הארונות והתבוננתי בפרצופים. כך עשיתי מחשש שינסו להערים עלי ולהגניב פנימה מת שאיננו ראוי.

המתים שבאו מאמריקה, "הקפיטליסטים הבוגדים", כבר נרקבו מעט, השילו את עור התענוגות וקלות-הראש,הביטו בי בעיניים של תחינה ניגרת והתנצלות קפואה. החברים מהעמק היו שקטים מאוד, נראו כנחים תחת עץ בשדה. הכרתי רבים מהם, את אלו שהיו מבקרים את סבא או את זייצר. כשהייתי ילד, היו באים לשוחח ולהתייעץ,מחזיקים בידיהם ענפים אכולים, מכתב ישן, או עלה שנתקף בכנימות. אחרים הכרתי מהסיפורים. ממה ששמעתי וממה שהשלמתי וארגתי בדמיוני.

סבא הביא אותי לביתו, צרור בשמיכה, כשהייתי בן שנתיים. רחץ אותי מן הפיח וניקר את רסיסי הזכוכית והעץ מתוך עורי. הוא גידל אותי, האכיל אותי, לימד אותי את כל סודות האילן והפרי.

הוא סיפר לי סיפורים. כשאכלתי, כשעדרתי, כשגזמתי יחורי פרא מגזעי הרימון, כשישנתי.

"לבני אפרים היה עגל קטן, ושמו ז'אן ואלז'אן. אפרים היה קם בבוקר, לוקח את ז'אן ואלז'אן על הגב לטיול,ובצהריים היה חוזר. כך עשה כל יום. אמרתי לו: אפרים, כך אין עושים, העגל יתרגל ולא ירצה ללכת ברגל. אבל אפרים לא שמע בקולי. ז'אן ואלז'אן גדל וגדל והיה לפר ענק. אבל אפרים התעקש – רק על הגב… כי כזה היה בני אפרים".

"איפה אפרים?"

"איש איננו יודע, ילד שלי".

אף פעם לא עלו דמעות בעיניו, אבל זוויות פיו רעדו ברטט כמעט בלתי-מורגש. הרבה פעמים, כשהעצים התחילו לפרוח, כשיום צח במיוחד נפל אל העמק, סיפר לי על יופיו של דודי אפרים.

"עוד שהיה ילד קטן, ציפורים היו נאספות ומציצות מהחלון, לראות כיצד הוא מתעורר."

"עכשיו אני אספר לך על אמא שלך. א-נו תפתח את הפה, ברוך… היא היתה בחורה יוצאת-מהכלל. פעם אחת,כשאמא שלך היתה ילדה קטנה, היא ישבה על המדרכה וציחצחה את הנעליים של כל המשפחה. שלי, ושל סבתא פייגה, ושל דוד אברהם, ושל דוד אפרים שעוד היה בבית. ופתאום… תפתח את הפה, ילד שלי… פתאום היה ראתה נחש, צפע גדול, זוחל על המדרכה לאט לאט. מתקרב אליה."

"נו.."

"ואז… עוד חתיכה אחת. מה קרה אז?"

"מה?"

"אמא ברחה?"

ידעתי את הסיפור בעל-פה.

"לא!"

"אמא בכתה?"

"לא!"

"אמא התעלפה?"

"לא!"

"נו, ברוך, ילד שלי, עכשיו תגמור מהפה, תבלע. אמא לא התעלפה. מה היא עשתה? מה אמא עשתה?

"והצפע בא, לאט-לאט, זוחל על המדרכה, לוחש ושורק, פסס.. פס.. מתקרב אל הרגל היחפה של אמא. ואז… אמא הרימה את המברשת הגדולה של הצחצוח, ו…

"קבאץ!"

"על הראש של הנחש."

"איפה אמא?"

"עכשיו אתה אצל סבא."

"והנחש?"

"הנחש מת."

"ואבא?"

סבא קם וליטף את ראשי

"אתה תהיה גבוה כמו אמא וחזק כמו אבא."

הוא הראה לי את הפרחים המתפוררים שיבשה אמי כשהיתה תלמידה של פינס. הוא סיפר לי על נהר גדול, "פי מאה ויותר מן הואדי הקטן שלנו", על "ציגאנים גנבים", על הגרמנים המסכנים שהתיישבו כאן לפנינו, וכל ילדיהם,שהיו "צהובים ורועדים כמו אפרוחים", מתו בקדחת.

אצבעותיו, מורגלות בכריכת רפיה על הרכבות, בעקירת עשבים שוטים ובליטוף פירות, מתירות בעדינות את סינר האוכל הקטן המוכתם מעל חזי. הוא מרים אותי אליו. שפמו קופץ בצוארי כשהוא נושף שם ומדגדג.

"ילד שלי."

"ומאיפה סבתא פייגה באה?"

גם סבתא פייגה באה מהארץ הרחוקה, היא היתה צעירה הרבה מסבא, שכבר היה פועל ותיק, מחוסן מפני כל מחלה ומעכל כל מזון מקומי שהוגש לפניו. עדיין היה מהרהר הרבה בשולמית, שהשביעה אותו מרורים, נשארה ברוסיה ושלחה לו משם מכתבים. אחת לחצי שנה הגיעו המעטפות הכחולות – בדואר התורכי, ברוח שבאה מצפון,בשקי המקור של שקנאים שנחתו בארץ "בדרכם אל ארצות החום".

פרק חמישי

סבא וסבתא נפגשו בארץ. כשהוא ואליעזר ליברסון וצירקין מנדולינה באו לעבוד בזכרון-יעקב.

 

בשעה שהשלישייה הפרועה שרה שירים אוקראיניים, "כדי להרגיז את הפרזיטים של הבארון", ישבו פייגה ואחיה שלמה לוין בצד, קיבותיהם הריקות מענות אותם עד עלפון. יחד באו ארץ, הושלכו בזרועות הספנים הערבים אל המזח המזוהם, קמו על רגליהם והתחילו לנדוד, הלומי דיזנטריה, חמה ורעב. מראם העדין חיבל בסיכוייהם להשיג עבודה. שלמה לוין הסיר את משקפיו כדי שלא יראה לאיכרי המושבות כ"איניטליגנט", וכשסוף-סוף קיבל עבודה בכרם, לא הצליח להבחין בין זמירה של שלוש עיניים לזמירה של ארבע עיניים. בגלל עיניו שלו השחית שורת גפנים שלמה וגורש מן העבודה.

 

הם אכלו מנדבת קדרותיהם של רחמנים. עדשים בשמן צורב של שומשמין, בצלים מצריים, תפוזי בררה, רצועות שחומות של "קמרדין"..

 

ה"קמרדין" היה "הסוכר של העניים". בשר משמשים שנכתת ורודד ויובש. אמרתי את המלה שוב ושוב, וחשתי בין הברותיה את הטעם הדביק, המתקתק. שלמה לוין סיפר לי כמה תיעב את הקמרדין.

 

"אבל זה היה זול," אמר, "ולנו לא היה כסף, לי ולסבתא שלך, אחותי המסכנה."

 

"אנשים עניים צריכים משהו מתוק, זהו הטעם הקרוב ביותר לנחמה," הסביר לי, התמלא זעם, כי נזכר כיצד גנבו נערי הכפר את כל השוקולד שהיה בצרכנייה, "אף-על-פי שיכלו לקנות אותו, הגיבורים הגדולים הללו."

 

ברחובות השיגה פייגה עבודה זמנית בתפירה, וכשישבה על ארגז ריק של תפוזים והטליאה בגדים, נעצרו לידה כמה אנשים רכובים. אשה צנומה וזקופה התבוננה בה בחומרת נגידים מעל האוכף.

 

"מדוע אינך עובדת בחקלאות?" נופה בה.

 

פייגה השליכה את מחטה וחוטיה, פרצה בבכי וברחה. שלמה מיהר אחריה.

 

"את יודעת מי זו היתה?" שאל אותה, "זו היתה רחל ינאית."

 

עשר שנים אחר-כך קנתה סבתא בכפר הצ'רקסי הסמוך את התרנגולת הראשונה שלנו. היא קראה לה רחל ינאית ונהנתה לנזוף בה על הביצים הזעירות שהטילה.

 

כאבי הרעב קיננו בעורקיה של פייגה. היא חשה אותם, מתערבלים בלבה ונהדפים ממנו אל כל אברי גופה. אותו יום עבדה עם אחיה בניקוי הדוודים ביקב של זכרון. אדי התסיסה חבטו בבטנה הריקה עד שכמעט התעלפה.כששלושת הבחורים חדלו משירתם והוציאו מתרמיליהם את הפיתות והזיתים והביצים הקשות, את חריצי הגבינה ואת בקבוק הברנדי שגנבו במחסן – התערפל המבט בעיניה והצטעף. הם חיככו את ידיהם והתחילו לאכול, ואז חש צירקין מנדולינה את מבטה של הנערה נעוץ בפירורים שעל שפתיו.

 

צירקין ידע לקרוא רעב בעיניהם של אנשים. הוא החווה כלפיה תנועת הזמנה בצוארה של המנדולינה שלו.

 

"היא נראתה כמו ציפור נרדפת. חייכתי אליה עם העיניים, כמו שמחייכים אל ילד."

 

פייגה הרפתה משרוולו של אחיה והתקרבה אליהם.

 

"מפתם אכלה ומכוסם שתתה," אמר פינס על קברה של סבתא.

 

שלמה לוין חשד בשלישייה הרעשנית הזאת וירא מפניה. "הם עבדו ואכלו כמו חראתים ערבים, שרו שירים של חוליגאנים רוסים," סיפר לי במשרד הצרכנייה. "בתקופה שכולנו נקרענו בין אלף נאמנויות, הם לא התלבטו בשום חיבוטי נפש."

 

עיניו היו מושפלות. לבדנו ישבנו במשרד צרכניית הכפר והשמש הזדהרה בריבואות גרגרי האבק שריחפו ליד החלון. לוין חתך בציפורן אגודלו ניירות קופי לפנקסי הקבלות של האגודה השיתופית. הייתי ילד קטן, לא הכל הבנתי, אבל לא עצרתי אותו בבקשת הסברים. לוין, כמו הפרחים המדבריים באוספים של פינס, היה נפתח רק אחת לכמה שנים, ואסור היה להפריעו.

 

"היא נצמדה אליהם מיד," לחש, ואצבעותיו הכחולות רעדו, "כמו פרפר טיפש אל שלהבות מותו."

 

לוין הזדעזע כשראה אותם תולשים באצבעות מלוכלכות נתחים קטנים של פיתה וגבינה ומניחים אותם בפיה הניחר של אחותו. הוא ביקש להרחיק אותה מקרבתם, אבל עוד באותו לילה כילו ליברסון, מירקין וצירקין מנדולינה את שארית ה"משקה" שלהם, וכטוב לבם יסדו את "חבורת העבודה על שם פייגה" – "כדי לשעשע את הסבתא שלך שהיתה עצובה". הם חיברו תקנון, הכינו תקציב וניסחו מצע.

 

"ההיסטוריונים לא התייחסו לחבורת העבודה על שם פייגה ברצינות," אמר לי משולם צירקין, "יכול להיות ששמו של הארגון היה בעוכריו. החוקרים הרציניים חששו להכתיר את מחקריהם בשם כמו 'חבורת העבודה על שם פייגה'," גיחך, "אבל בין החלוצים היתה החבורה לאגדה. זו היתה הקומונה האמיתית הראשונה, כי היתה הקומונה היחידה שהתייחסה אל החברה כאל שות זכויות. והתקנון שלהם היה אמנם אישי מאוד, אבל כלל כמה פריצות דרך חשובות."

 

בצריף, מתחת למיטתו של סבא היה ארגז עץ גדול. סגרתי את הווילונות ופתחתי את המכסה. בין חולצה לבנה רקומה של אשה, כובע מצחייה וכילת יתושים מצהיבה היו חבויים הניירות. ביניהם היתה התמונה.

 

סבתא חייכה אלי. היו לה שתי צמות שחורות וכפות-ידיים קטנות. היא נראתה כאילו תיכף תפרוץ בקפיצה מתוך התצלום. הסתובבתי וראיתי את סבא עומד מאחורי, פניו החיוורים מחמירים. הוא כרע לידי, הסיר, אחת לאחת,את אצבעותי מעל התמונה, השיב אותה למקומה והעלה מעטפה עם תמונות אחרות.

 

"זה רילוב, השומר המהולל," אמר בנימה מלעיגה שכבר הכרתי. סבא לא אהב את אנשי "השומר". "העבאיה שלו מסתירה שני אקדחי מאוזר ותותח שדה צרפתי. מאחור זו רוזה מונקין הבטלנית, ושני אלה ששוכבים מלפנים הם פינס ובודנקין."

 

הוא התחיל להתהלך בחדר.

 

"בתמונות של הימים ההם," אמר, "יש כאלה שעומדים, כאלה שיושבים, ושניים ששוכבים לפניהם, נשענים על מרפק אחד וראשיהם נוגעים זה בזה. אחד מהעומדים ואחד מהשוכבים תמיד ירדו מהארץ. אחד מהיושבים תמיד מת באבו."

 

הוא התכופף, משך מתוך הארגז גליון נייר ישן ופרץ בצחוק.

 

"הנה," אמר, "תקנון חבורת העבודה על שם פייגה לוין."

 

הוא קם והתחיל לקרוא בקול חגיגי.

 

"סעיף אלה: חבורת העבודה על שם פייגה תתרחק מהבלי העיר ופיתוייה.

 

סעיף בית: החברה לוין תבשל. החבר צירקין ידיח את הכלים. החבר מירקין יחפש עבודה, החבר ליברסון יכבס וידבר.

 

סעיף גימל: החברים צירקין, ליברסון ומירקין לא ינסו דבר אל החברה לוין.

 

סעיף דלת: החברה לוין לא תנסה…"

 

דלת הצריף נפערה ומשולם צירקין זינק פנימה, מטלטל את ראשו במרץ.

 

"תן לי את זה," הוא צעק, "תן לי את זה, מירקין, אני מבקש ממך, הנייר הזה צריך להיות בארכיון."

 

"לך תעזור לזקן שלך, היום מובילים קש," אמר לו סבא, "מהר, לפני שברוך ירביץ לך."

 

"עם כל ההסתייגויות מאישיותו," אמר לי משולם צירקין אחרי מות סבא, "מירקין היה מהדמויות הנערצות של התנועה. אין פלא שכל הבטלנים האלה מוכנים לשלם הרבה כסף כדי להיקבר לידו. צוואה יפה הוא אירגן לך."

 

 

 

 

 

 

 

מיד אחרי שחתמו על הנייר, פנו השלושה אל פייגה בקידות והשתחוויות שתואיל להצטרף. כשהוסיפה את חתימתה, שאל ליברסון "ומה עם האח שלך?" אבל לוין העגמומי אמר שעדיין לא החליט "לאיזה זרם להטות שכם."

 

"אם כך," אמר לו סבא, אם קשה לך ועוד לא החלטת, אתה בהחלט מתאים לקונגרס הציוני ולשאת בעניין זה נאום חשוב."רקין

 

"תמיד תוכל להצטרף אל סופרי הבורות," העיר צירקין, המונח "סופרי בורות" היה הכינוי הקבוע שבו השתמש מנדולינה לצורכי לעג ואיבה עד יומו האחרון.

 

שלמה לוין קם בשאט-נפש ופנה לאכסניית הפועלים, אבל למחרת בבוקר הבין שהוא עלול להישאר לבד, והלך בעקבי חבורת העבודה דרומה, לכרמי יהודה.

 

"עוד לא היו כבישים, לא היו מכוניות, גם סוס לא היה לנו," סיפר לי סבא, "הלכנו כל הדרך ברגל, וכשהגענו לביצות, הצפרדעים הראו לנו היכן יש שביל בטוח."

 

לוין נגרר אחריהם ימים מספר. הם נראו לו כמפלצת בעלת שלושה ראשים. צירקין לא חדל לנגן, וצליליו איימו"לנקב את עצמות הגולגולת". מירקין עיכב אותם שעות כשחקר את תנועתם האטית של אבקני השיזוף. ליברסון היה הגרוע שבהם. בלילה היה שוכב, מקרקר בקולות ארוכים, נמוכים, ולא נרגע עד שלא כוסה בקרפדות שהתקבצו אליו מהסביבה כולה. "למסירת אינפורמציה," הסביר.

 

"אלו הם לצים ריקנים וחסרי תקנה," אמר לוין לפייגה, "דבר אינו נחשב בעיניהם."

 

תמיד, כשסיפר לי על אחותו המתה, הסיר מדי פעם את משקפיו, לנגבם מן הערפל שעלה על העדשות העבות.

 

"אבינו דרש ממני להשגיח עליך," דיקלם לפני, כי במהלך חייו כבר שב והגה את המשפט פעמים רבות, בפיו ובדמיונו.

 

"עזבי אותם מיד ובואי אתי."

 

"אני כבר בת שבע-עשרה, שלמה," ענתה פייגה, "ועתה מצאתי את האיש שאקשור אתו את חיי."

 

"מי?" שאל לוין, מביט בחשש בשלושת הגברים הצעירים, לבושי הבלואים, שעדרו סמוך לשורשי הגפנים במהירות מסחררת.

 

"טרם החלטתי," השיבה, "אבל נצטרך להחליט. הוא יהיה אחד משלושת הבחורים האלה."

 

"הם צ'ודאקים. הם יעמידו אותך לבשל להם, לתקן את גרביהם ולכבס להם את הלבנים."

 

"יש לנו תקנון," אמרה פייגה.

 

"הם יהפכו אותך למשרתת שלהם, את לא תהיי החלוצה הראשונה שבאה לחרוש ולזרוע ונקברה במטבח הפועלים."

 

"אבל הם יצחיקו אותי," אמרה סבתא פייגה, "והם יעשו לי הכרה עם הארץ הזאת."

 

"בהחלט," אמר לי שלמה לוין וקולו נחנק, "בהחלט, יעקב מירקין עשה לה הכרה עם האדמה הזאת."

 

עתה, שנים רבות אחרי מותה, כבר סלח לסבא, עזר לו במשק ושיחק אתו בדמקה. אבל פעמיים בשנה, ביום עלייתו לארץ וביום מותה של אחותו, עלה אל קברה "לשבת שם שעה או שתיים ולשנוא את כל השאטרים ואת כל המאכערים בשקט."

 

הוא השתרך אחריהם אל מושבות יהודה, אל חוות העבודה, לעמק הירדן ולבקעת יבנאל. סבא סיפר לי איך רקדו ורעבו, יבשו, חצבו וחרשו, וטיילו בחורן ובגליל.

 

"אז עוד לא היו בוסקילה וזיס, להביא לנו דואר. אתה יודע איך קיבלנו מכתבים מרוסיה?"

 

"איך?"

 

"לליברסון היו חברים שקנאים. הם הביאו לנו."

 

פערתי את פי בספקנות וסבא תקע לתוכו מברשת שיניים קשה, מכוסה במשחה צורבת, והתחיל לקרצף את חניכי.

 

"אתה ראית איזה מין מקור יש לשקנאי?"

 

"אה?" גירגרתי.

 

"מקור עם שק. עכשיו תשטוף את הפה. בשק הזה השקנאי לוקח את הדואר, ובדרך לאפריקה היה עוצר אצלנו ומביא מכתבים ופריסות שלום."

 

פינס ביטל מכל וכל את הסיפור על השקנאים. "העמק, השפלה ומישור החוף אינם מצויים במסלול תעופתם," אמר לסבא, "מדוע אתה מספר לילד הבלים כאלו?"

 

אבל סבא, ליברסון וצירקין, לא צייתו לחוקי הטבע של פינס. רכובים על טוריות חלפו מעל מגען הממאיר של הביצות, פרצו נתיב בכסות המחניקה של הקנים והיבלית, ושמלתה של פייגה, כעב קלה, ריחנית, כיסתה את פניהם בצעיפים דקים של התמסרות. ראיתי אותם, כתמים לבנים על ארץ שוממה, טסים כזרעים של סביון. לוין רץ על הקרקע וצעק לה שתרד.

 

"איש מהם לא העז לשלוח יד אל סבתא שלך. רק חיזרו אחריה בלי הרף בדברי הבל ולצון והצחיקו אותה די צורכה, והדם המתוק שלהם חיסן אותה מפני כל קדחת ודכאון," סיפר לי פינס.

 

הם ירו אבני קלע כנערי הרועים, שרו ברוסית לעופות המים שהגיעו בסתיו משפך הדון, והתרחצו רק פעם בשבועיים. כל הלילה רקדו יחפים וכשהאיר היום הלכו ברגל מקצה הארץ ועד קצה. "הם יכלו לעבוד שבוע ולאכול רק חמישה תפוזים," סיפרתי לאורי בן דודי.
אבל יוסי ואורי, התאומים של אברהם, לא התרשמו מהסיפורים הללו.

 

"זה עוד שום דבר," אמר אורי, "הם שכחו לספר לך איך ליברסון רץ לכבודה עירום על מי הכינרת, צירקין ניגן במנדולינה שלו על חוף צמח כל הלילה, ועם שחר, שלושה מושטים ענקיים, כמו עגלים מוקסמים, זחלו מהמים ישר אל כפות-רגליה של סבתא, מדדים על סנפיריהם הקוצניים, וסבא הקפיץ חלוקי אבן על-פני המים מן הכרך ועד חופי הבטיחה."

 

ליתר בטחון שאלתי את משולם מה דעתו על דבריו של אורי, והוא אמר שאין בידו "שום מקור שיכול לאשר גרסאות פנטסטיות כאלה על חבורת העבודה".

 

משולם אף פעם לא הבחין בין עיקר לטפל. פינס הסביר לי שזה מה שקורה לאנשים שזוכרים את זכרונותיהם של אחרים. מוח המגרות שלו לא יצר סדרי עדיפויות. הליכתו של אליעזר ליברסון על פני המים נראתה לו כרכישת קרקעות בעמק הירדן. אבל אני ראיתי במו עיני את ליברסון הישיש צף בלילות על מי ברכת השחייה של הכפר,נוחר ונושף, מראה לפאניה אשתו שכוחות עלומיו עודם מפעמים בבשרו. ואצל צירקין צמחה הפנסילריה הגבוהה והעסיסית ביותר בכפר, כי בלילות היה הזקן הולך בשדה הירוק, ראשו הלבן מבהיק בחשכה, ופורט לנבטים הרכים של המנדולינה שלו. אבל על סבא לא האמנתי. כי סבא היה כל השנים הארוכות האלה מאוהב בשולמית,הזונה הקרימצ'אקית שבגדה בו, רימתה אותו, "שכבה עם כל הקצינים של הצאר", ונשארה ברוסיה כל השנים.

 

"אבל הוא התחתן עם סבתא פייגה," אמר לי אורי, שריסי המבכירה הארוכים שלו פירכסו רק כאשר דיבר על נשים ועל אהבה.

 

את אורי אהבתי כבר אז, כשהיינו ילדים. ישבנו בשדה התלתן הגדול והמתנו לאברהם וליוסי, שקצרו אספסת לפרות, רכובים על מקצרה מקרקשת רתומה לסוס. סבא וזייצר, במטע, ביערו עשבים שוטים.

 

"זה לא שייך," אמרתי לו. ידעתי שהוא התחתן אתה כי ככה החליטה חבורת העבודה באספת חברים. "לסבא יש חברה ברוסיה ויום אחד היא תבוא אליו."

 

"היא לא תבוא," ענה אורי, "היא כבר זקנה ועכשיו היא שוכבת עם גנרלים זקנים של הצבא האדום."

 

סבתא פייגה כבר היתה אז מתה מזמן, ואני, שחייתי עם סבא מאז היותי בן שנתיים, הייתי רואה אותו בלילות,פותח את הקופסה שבה הונחו המעטפות הכחולות שהגיעו מהארץ הרחוקה, ארצם של מיצ'ורין הרשע, המוז'יקים המלוכלכים ושולמית הבוגדנית. אחר-כך היה יושב וכותב לאט, ללא מחיקות, תשובות שלא כולן נשלחו. פעם אחת,כשיצא בבוקר אל המטע, מצאתי על הרצפה, בתוך יבול פתקאות הלילה שחלף, מכתב שהתחיל לכתוב.

 

לא הכרתי אפילו אות אחת. הן לא היו אותיות עבריות וגם לא האותיות שעל הזכוכית הירוקה של מקלט הרדיו הגדול שלנו. העתקתי בדקדקנות כמה מלים על פיסת נייר ולקחתי אותה לבית-הספר.

 

בהפסקה הלכתי אל פינס שבא לשתות תה עם המורים.

 

"יעקב," אמרתי לו, "אתה מכיר את הכתב הזה?"

 

פינס התבונן בנייר, החויר, הסמיק, לקח אותי בידי אל מחוץ לחדר המורים וקרע את הפתק לקרעים. "עשית מעשה לא יפה, ברוך. לעולם אל תחטט שוב בניירות של סבא שלך."

 

זו היתה הפעם היחידה שרימיתי את סבי. שוב לא עיינתי בניירות שלו לאחר שמת.

 

מתוך: מאיר שלו, רומן רוסי, 1989, פרקים 5-4. © כל הזכויות שמורות להוצאת ספרים עם עובד, תל אביב.