רקוויאם גרמני

בסתיו 1743 נכנס נער בן ארבע עשרה לעיר ברלין בשער רוזנטל. היה זה השער היחיד בחומת העיר שבו הותרת כניסה ליהודים (וּלְבָקָר). הנער שם פעמיו אל הבירה מעיר הולדתו דסאו, ששכנה כמאה ושישים קילומטרים משם בנסיכות העצמאית הזעירה של דסאו-אנהלט. במשך חמישה או שישה ימים צעד בגבעות כדי להגיע לבירה הפרוסית.
האם נעל נעליים? זאת אין לדעת, אך סביר שהלך יחף. הנער, שלימים יתפרסם ברחבי אירופה כפילוסוף משה מנדלסון, היה קטן קומה לגילו, חלוש וחולני. ילדות של עוני הותירה אותו עם זרועות ורגליים צנומות, גמגום מציק וגב מגובנן… ובכל זאת ניחן בתווי פנים נאים למדי. מתחת למצח המקומר ברקו עיניים במבע עמוק, לצד שפתיים, לחיים, אף וסנטר עדינים ומעוצבים היטב.
הנער היה חסר פרוטה כמעט וצעד לבדו, נושא את מיטלטליו המועטים בתרמיל על גבו הכפוף. על תנועותיהם של יהודים, רובם רוכלים נודדים, הוטל ב-1743 פיקוח הדוק. רק למספר מוגבל של יהודים עשירים (ומדי פעם גם לתלמיד חכם) התירו להשתקע בברלין. יהודי שביקש לשהות בבירה, ולו לימים אחדים בלבד, נחקר חקירת שתי ועורב בנוגע לרקעו ולכוונותיו…
נותרו כמה עדויות על מה שהתרחש בעת חקירתו של מנדלסון. לפי אחת מהן התגרה השוער בגיבן הצעיר, וחשד כי מדובר ברוכל נודד. "יהודי, מה אתה מוכר? אני רוצה לקנות משהו." "לעולם לא תרצה לקנות ממני דבר," ענה מנדלסון. השוער התעקש ואמר משהו כמו "בלי קונצים! תגיד במה אתה סוחר." "בת….ת…בונה!" גמגם הנער. לפי עדות אחרת נשאל מנדלסון מה בכוונתו לעשות בברלין. תשובתו: "ללמוד".

* עמוס אילון, רקוויאם גרמני, הוצאת דביר, תשס"ד – 2004, הקדמה, עמ' 7 – 8. תרגם מאנגלית: דני אורבך.
© כל הזכויות שמורות למחבר.