שירים וספר העיונים והדיונים

כתנות פסים

כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַשׁ הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי דִּשְׁאוֹ,

וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָּל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִּלְאוֹ.

כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמַן חֻדָּשׁ / יָצָא שׂוֹחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ –

אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר, / מֶלֶךְ, כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ.

יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְּשַׁנֶּה אֶת / בִּגְדֵי כִּלְאוֹ.

מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו – / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ!

עלי מה זה

עֲלֵי מַה זֶּה, צְבִיָּה, שָׂב / בְּכָל לֵב תִּשְׂנְאִי, עַל מָה?

הֱשִׁיבַתְנִי "וְאֵיךְ מִכָּל / זְקֵנָה תֶּאֱהַב עַלְמָה?"

קחה כוס

קְחָה כּוֹס מִיְּדֵי עֹפֶר / מְאוֹר פָּנָיו לְבַד אָצַל,

אֲשֶׁר מָזַג בְּאִסְפַּמְיָא / וְאוֹר הֵפִיץ עֲדֵי אָצַל.

עד אן בגלות

עַד אָן בְּגָלוּת שֻׁלְּחוּ שָׁלוֹחַ / רַגְלַי, וְעוֹד לֹא מָצְאוּ מָנוֹחַ?

הֵרִיק זְמַן חֶרֶב פְּרִידָה אַחֲרַי / לִרְדֹּף, וְגַרְזֶן הַנְּדוֹד – לִנְדֹּחַ,

הָפַךְ יְלָדָיו בִּי, לְבִלְתִּי אֶעֱמֹד / תַּחְתַּי וְכַצֵּל יוֹם לְיוֹם לִבְרֹחַ.

פָּסְחוּ עֲלֵי לִבִּי יְמֵי נֹעַר עֲדֵי / זֹקֶן – וְעוֹד לֹא יָגְעוּ לִפְסֹחַ,

טָחוּ בְּקִירוֹתָיו יְגוֹנִים, הָלְכוּ / הָלוֹךְ וְהָלוֹם אַחֲרֵי הִטּוֹחַ.

מוֹפֵת הֱיוֹת תֹּפֶת בְּצַלְעוֹתַי וּמֵ-/ עֵינַי בְּפָנַי עָבְרוּ מֵי-נֹחַ.

מִנַּחֲלֵי גָּפְרִית דְּמָעוֹת יִשְׁאֲבוּ / כִּי אֶת לְבָבִי יִזְּלוּ לִקְדֹּחַ.

צָפְרוּ לְמָרֵר בַּבְּכִי בֹּקֶר כְּמוֹ / עֶרֶב בְּשַׁוְעָה פָּרְצוּ לִצְרֹחַ –

יִשָּׁעֲנוּ עַל הַדְּמָעוֹת – בַּאֲבֹד / מַשְׁעֵן – וּבָהֶם יִבְטְחוּ בָּטֹחַ.

הַרְפּוּ, בְּנֵי יָמִים, הֲכִי דַּל מִסְּבֹל / גּוּפִי, וְאַט! כִּי אֵין בְּנַפְשִׁי כּוֹחַ,

אִמְרוּ, הֲיָם אֲנִי וְאִם תַּנִּין וּמִ- / יַּלְדֵי עֲנָקִים אוֹ כְּבֶן-מָנוֹחַ?

הָעוֹר הֲלֹא נִכְמַר, וְכָלָה הַשְּׁאֵר / גַּם עָשְׁשָׁה עֶצֶם וְסָף הַמּוֹחַ.

אוֹ מַה לְּבָבִי יִחְיֶה עַל הַרְרֵי / קֶדֶם? כְּרֶגַע נִסְּחוּ נָסֹחַ!

לוּ אֶהְיֶה פּוֹגֵשׁ בְּגֵרוּתִי אֲחִי / שֵׂכֶל, חֲטָאָיו אֶאֱבֶה לִסְלֹחַ.

מֵעִיר לְעִיר אָרוּץ – וְאֶמְצָא אָהֳלֵי / כֶּסֶל יְדֵי עַם מָתְחוּ מָתֹחַ.

יִלְאוּ מְצֹא שַׁעְרֵי תְּבוּנָתִי – וְהֵם / לֹא נִסְגְּרוּ עַד יִיגְעוּ לִפְתֹּחַ,

לֹא יֶחֱזוּ כּוֹכְבֵי תְּהִלּוֹתַי – וְהֵם / עַל חוּג דְּבָרַי יַעֲלוּ לִזְרֹחַ,

אָזְנָם לְהַקְשִׁיב מַאֲמָרַי כָּבְדָה – / יוֹם חֵרְשִׁים בָּם נִפְקְחוּ פָּקֹחַ!

לִמְגַנְּבֵי הַשִּׁיר אֱמֹר – יוֹם שָׁלְלוּ / מִלַּי וְלִקְחִי לָקְחוּ מַלְקוֹחַ

וַיְמַלְּאוּ אֹדֶם וְאַבְנֵי מַחֲצֵב / וַיִּטְּעוּ לָהֶם הֲדַס עִם חוֹחַ:

לֹא יוּכְלוּ בָּהֶם לְהִתְעָרֵב עֲדֵי / דִּמְעִי בְּרֶגֶל יוּכְלוּ לִצְלֹחַ –

אֵיךְ שַׁאֲגַת אַרְיֵה יְדַמֶּה הָאֱנוֹשׁ / אֶל קוֹל כְּלָבִים חָרְצוּ לִנְבֹּחַ?

עַיִר הֲיָרוּץ אַחֲרֵי הַסּוּס, וְאִם / נֶשֶׁר יְעוֹפֵף אַחֲרָיו אֶפְרוֹחַ?

יִשְׁתַכְּחוּ שִׁירַי בְּעוֹד שֶׁמֶשׁ עֲלֵי / מִזְחוֹ – וְהֵם יִשָּׁכְחוּ שָׁכֹחַ!

אַחַר אֲצִילֵי מַעֲרָב אֵיךְ תֶּעֱרַב / שֵׁנָה וְאֵיךְ יִמְצָא לְבָבִי נוֹחַ?

הַאַחֲרֵי רוּחוֹ זְמַן הִקְשָׁה – מְעַט / יִדְכֶּה עֲשׂוֹת חֶפְצִי וְלִי יָשֹׁחַ?

הַעוֹד יְנַהְלֵנִי  לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל / רֵעַי וְעָלַי יִפְסְחוּ פָּסֹחַ?

אוֹ אַחֲרֵי מוֹתִי עֲצָמַי יִחְיוּ / וּבְמֵי פְּנֵיהֶם יִפְרְחוּ פָּרֹחַ?

מִי יֵדְעָה אִם זָכְרוּ הָאַהֲבָה / אוֹ אַחֲרֵי גֵּו שֻׁלְּחָה שָׁלֹחַ?

תִּשְׁכַּח יְמִינִי, אִם שְׁכַחְתִּימוֹ וְאִם / בִּלְתִּי פְּנֵיהֶם אֶתְאֲבָה לִשְׂמֹחַ!

אִם עוֹד יְשִׁיבֵנִי אֱלוֹהִים אֶל הֲדַר / רִמּוֹן, דְּרָכַי יִצְלְחוּ צָלֹחַ,

וּבְמֵי שְׂנִיר אֶרְוֶה, אֲשֶׁר צַחוּ בְּיוֹם / נַחְלֵי עֲדָנִים נִדְלְחוּ דָּלֹחַ,

אֶרֶץ אֲשֶׁר בָּהּ נָעֲמוּ חַיַּי וּבָהּ / לֶחְיֵי זְמַן לִי נִשְׁטְחוּ שָׁטֹחַ.

אוֹחִיל מְעַט לָאֵל – וְאֵין מַעְצוֹר קְרֹא / לִדְרוֹר אֲסִיר פֵּרוּד וְלִפְקַח קוֹחַ.

ספר העיונים והדיונים (קטע)

המשורר כשהוא מפזר שבחים יאמר: פני האיש המשובח מאירים יותר מן השמש, וידיו מרוות יותר מן הגשם הסוחף, והוא אמיץ מן הכפיר, ולבו רחב מן הים, וכיוצא בהם. וכולו כזב מבחינת האמת, שצורך החבור דוחף אליו. אמר אבו נצר אלפאראבי בספרו על ספירת החכמות: המשפטים השירייים המחוברים מדברים אשר עניינם הדמוי בקשר לנושא אשר בו עוסקים, בין אם הוא הכעור והיופי או הכבוד והקלון; הרי בשעת יצירתם יארע להם מן הדמוי אשר יתעורר בנפשם בנוגע להם דומה למה שיארע לנו בהביטנו על הדבר הדומה למה שאנו מתעבים ונפשותינו מתרחקות וסרות ממנו, גם אם נדע שאיננו כך באמת. כך יארע לנו במשפטים השיריים גם אם נדע שהעניין איננו כן. ותכופות ילך האדם אחר דמוייו יותר מאשר סברותיו, כמו שאמרנו שיקרה בהביטנו על הציורים המחקים את הדבר ועל הדברים הדומים לענין. לפיכך אל יזדרז האדם להקדים בדמוי לפי ראותו, ויצא שיתגבר עליו עד שלא יעיין בתוצאת הדבר, והרי אנו יודעים שהדמוי כולו שקר.  והנה קצר אחד החכמים את המאמר הזה ותפס את תמציתו, ואמר: המשורר הוא כמצייר את הצורה המשוכללת המרהיבה את העין ואין בה ממש. וזה משכנע בתכלית.