שירים 1962—2002

פְּרעוֹת

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ כְּאֶפְשָׁרוּת אַחַת,
נוֹסֶפֶת, לְהַפְחִידֵנִי: בְּלִי תְּהִיָּה
אוֹ סוֹד, קִיּוּם נֻקְשֶׁה
כְּשַׂק שֶׁל גַּרְגְּרִים אוֹ מֶלַח.

וְהֵן הֵבַנְתְּ, אֲפִלּוּ אַתְּ, שֶׁהֱצֵרוּךְ,
וְשֶׁהֻשְׁמַשְׁתְּ לְצָרְכֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים,
וְשֶׁמִּכָּאן אַתְּ נִדּוֹנָה לָשֵׂאת
אֶת כָּל עֲווֹן הַמִּסְתַּכֵּל אֵיךְ גַּם
אוֹתָךְ עוֹטְפִים אָבָק וְאֶפֶר וְשָׁנִים.

פְּרוּעָה, עוֹטַת-לָבָן, עוֹד תֵּחָלְצִי
לִצְנֹף בַּקַּו הַדַּק שֶׁבֵּין יָפְיֵךְ שֶׁפַּג –
הַמְּסַמֵּן אֶת גְּבוּל הָאֶפְשָׁרִי –
לְבֵין הַסַּקְרָנוּת הַמַּתְמִידָה, הַלֹּא רָוָה,
בָּהּ בְּנֵי תְּמוּתָה, רוֹאַיִךְ, מִסְתַּפְּקִים.

אברהם נעשה אנושי

לֹא הִבְטַחְתְּ לִי דָּבָר שׁוֹנֶה.
לֹא פִּתִּית אוֹתִי בְּדָבָר.
גַּם כְּשֶׁיָּצָאתִי לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה,
וְגַם כְּשֶׁהַמַּחֲנֶה עָבַר.

יֶלֶד אֶחָד שָׁלַחְתִּי לָמוּת,
וְאֶחָד נִסִּיתִי לַעֲקֹד.
וְשָׁמַרְתִּי עַל תְּמִימוּת
שֶׁלֹּא תְּסַיַּע לִי עוֹד.

וּכְשֶׁכָּל הַנְּבוּאוֹת מִתְקַיְּמוֹת –
וְתָמִיד מִתְקַיְּמוֹת לְרַע –
עֵינַי אֵלֶיךָ מוּרָמוֹת
בִּתְחִנָּה, כְּעֵינֵי פָּרָה.

רְאֵה אוֹתִי בְּעָנְיִי, רְאֵה
אוֹתִי כְּשֶׁיָּמַי נִסְפְּרוּ.
הָיִיתִי, כִּכְלוֹת הַכֹּל, רַק מִקְרֶה
שֶׁסְּבִיבוֹ הַדְּבָרִים קָרוּ.

*מתוך: אורי ברנשטיין, שירים 2002-1962, מוסד ביאליק, הקיבוץ המאוחד, 2004.

© כל הזכויות שמורות למחבר