שלמה והתור המתהלל
"ויהי היום ושלמה יושב בארמונו על יד החלון ופניו אל הגן.
וממעל למשקוף החלון, בפינת גג, ארובת יונים קטנה,
קן מבטחים לתור ובת זוגו.
ויבוא באוזני המלך קול התור בהגותו לחברתו לאמור:
-יונתי, השמת לבך אל הארמון הזה אשר למלך?
הלא שגיא ונשגב הוא בעיניך, בניין עדי עד – האין זאת?
ואולם בעיני – כמוהו כראש שיבולת.
לו הואלתי ואפגע בו בקצה מקורי… והיה כלא היה.
וישלח המלך את ראשו מן החלון,
ובראותו את פושק השפתים קראו אליו ויאמר בזעף:
-אי, קצר אברה (=כנף) ורחב פה! האתה תתוץ (=תהרוס) את ארמוני?
איככה (=איך) לא בושת להתהלל בשווא?
מגערת המלך נחת התור, כמעט התעלף,
ואולם עד מהרה מצא את לבו ויאמר:
– … אדוני המלך! לְךָ הבּינה ועמך החנינה.
כי לפני מי התהללתי? הלוא לפני אשתי.
היחטא בעל בהתפארו לפני אשתו?
וישחק המלך למענה (=לתשובת) התור ויפטרהו בשלום…
ויהי אך שב התור אל שובכו, ושלמה שומע שנית:
– תמתי, הידעת למה קרא לי המלך?
הטי אוזנך ואלחש לך:
הפל הפיל לפני את תחינתו, כי אחוס על ארמונו ולא אשחיתנו…
ואני… כשומעי קול תחנוניו, רך לבבי ואשא פניו…
מה הדבר בעיניך, יפתי?
כשמוע המלך את דברי התור לא רגז עוד ולא שחק, כי אמר ביגון:
נקל להכריע שבעה יצרים גדולים – מהכריע יצר קטן אחד."
*כל כתבי ח"נ ביאליק, הוצאת דביר, מהדורת תשכ"ח – 1968, עמ' שב.