תלמוד תורה – על שום מה?

"אנו היהודים, עדת זיכרון אנו. הזיכרון המשותף הוא שהחיינו וקיימנו כחטיבה אחת…
– – – – –
הבנים והנכדים זוכרים בגוף ונפש את שאירע את אבותיהם ואבות-אבותיהם. מובן שאין זכירה זאת מתעוררת ואינה מתפתחת מעצמה באורח מסתורי. לכך דרוש כוח מעורר ומפענח. כוח זה הוא יצר המסירה שתקף אצלנו כל בן משעה שנעשה לאב… ואפילו "עם הארץ" שבישראל לא היה בור עד כדי כך שלא ידע לשנן לבניו את המעשים שהיו. וראייה מובהקת לכך – ליל הסדר: כל מי שבנה בית בישראל ידע לערוך את ה"סדר" ולערוך אותו מתוך להיטות של מסירה.
מכל הקמילה שחלה ביהדות בשלושת היובלים האחרונים, אין לך מסוכן מקמילתו של הזיכרון המשותף ושל יצר המסירה… ביקשו, ובפרט בארץ ישראל, להתחיל מחדש… למה לנו לדבוק בעדת הזיכרון אם יכולים אנו להיות ככל הגויים? אלא מה? אין אנו יכולים… והיישוב ייווכח לדעת… שאין לאל ידו לכונן רציפות חדשה אלא אם כן יתחדש בו קשר הזיכרון הקדמון בחידוש צורה. ואם ארץ ישראל כך, התפוצות על אחת כמה וכמה…
ברם כיצד יושג כל זה ובדומה לו?… ייצאו וילמדוהו. לפנים לא היה בעצם צורך אצלנו ללמוד אלא תלמוד, תורה שבעל פה; שאר דברים שצריך אדם מישראל נמסרו ונזכרו ללא עסק רב. אך מה שהיה אז בחזקת מובן מאליו, הוא היום תכנית הלימוד החיונית דווקא… רק יצר למידה חדש יכול לבוא ולמלא את חסרונו של יצר המסירה… עד אשר יחזרו ויכבשו להם (=הבנים) דרך גישה למורשת קדומים…"

* מרדכי מרטין בובר, דרכו של מקרא – עיונים בדפוסי סגנון בתנ"ך, תרגם מגרמנית: יהושע עמיר, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ד – 1964, עמ' 359 – 361. מתוך: "תכנית העבודה של בית המדרש לנוער יהודי בברלין", תרפ"ב – 1932. © כל הזכויות שמורות להוצאה.