תמול שלשום
ראשית הדברים
א
כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העליה השניה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה. מיום שעמד יצחק חברנו על דעתו לא עבר עליו יום שלא הגה בה. כנוה ברכה נראתה לו כל הארץ ויושביה כברוכי אלקים. מושבותיה חבויות בצלם של כרמים וזיתים וכל השדות מעוטפות בתבואה והאילנות מעוטרים בפירות והעמקים מעלים פרחים ועצי יער מתנופפים והרקיע כולו תכלת וכל הבתים מלאים רנה. כשהוא יום חורשים וזורעים ונוטעים וקוצרים ובוצרים ומוסקים. חובטים חטים ודורכים גתות, ולעתותי ערב כל אחד ואחד יושב לו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. כשאשתו ובניו ובנותיו יושבים עמו, שמחים על עבודתם וששים בישיבתם. ומעלים על לבם ימים שעברו בחוצה לארץ. כבני אדם שזוכרים בשעת שמחה ימים של צרה וניהנים כפליים מן הטובה. בעל דמיונות היה יצחק. ממקום שלבו חפץ היה מדמה לו דמיונותיו.
מתוך תוחלתו על ארץ ישראל יצאו ימי בחרותו. יש מחבריו של יצחק שכבר נשאו נשים ופתחו להם חנויות. והרי הם חשובים בעיני הבריות ונקראים לכל דבר שבציבור. נכנסים לבנק. הפקיד מושיבם על הכסא, באים לבית הפקידות. השרים עונים על ברכותיהם. ויש מחבריו של יצחק שלומדים באוניברסיטאות חכמות שמפרנסות את בעליהן ומגדילות כבודם. ואילו יצחק טורד עצמו מן העולם ומוציא ימיו ושנותיו במכירת שקלים ובמכירת בולים של הקרן הקיימת. ביקש אביו למלטו מהבליו והושיבו בחנות. כדי שיתעסק בפרקמטיא בשביל שיהא אדם. כיון שנכנס לחנות מיד עשתה עצמה כל החנות סניף לציונות. מי שאינו יודע מה יעשה נפנה לשם. יש באים לדבר ויש באים לשמוע. ויש באים סתם, כשהם עומדים סמוכים על מקלותיהם וכוססים את זקנם. והלקוחות משתמטים והולכים לחנויות אחרות. אף על פי שיש חבורת ציון בעיר חביבה חנות זו על בעלי שיחות. שבבית החבורה צריכים לשלם מעות חודש, ואילו כאן נכנסים ואין משלמים.
מתוך: שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, סדרת "עם הספר", הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 5. כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.