האישה שהעדיפה לחפש אוכל

היתה מלחמה, ולא רק שהיתה מלחמה, היתה בצורת, וגם מכת ארבה, וכמה מגיפות, בקיצור — אנשים אכלו אותה.

השדות הושחתו. מה שלא השחית הארבה, השחיתו הארנבות. מה שלא השחיתו הארנבות השחיתו האנשים, שגם השחיתו את הארנבות.

אשה אחת, שמנה בומבה, הלכה בשבילים שבשדות היבשים וחיפשה משהו לאכול, משהו משביע. היא היתה ממש רעבה, בא לה לאכול בורקס תרד, או פטריות, או איזה שישה תפוחי אדמה עם שמנת. היא רצתה לזלול משהו, הבטן שלה נורא קרקרה. כבר חודשים, מאז שפרצה המלחמה, שלא אכלה משהו נורמלי, משביע, אלא רק קריקרים יבשים עם טעם של חרא של ציפורים.

היא הלכה והסתכלה על הסיסים השחורים שהמריאו וצללו במהירות איומה, הסתכלה על הציפורים הלבנות הקטנות שעפו מעל השדה וחיפשו גם הן משהו לאכול – אבל איפה. שדה החמניות היה יבש כמו אחרי שריפה, והציפורים הלבנות הזדקנו בבת אחת בעשר שנים, והלבן שלהן האפיר, והן נראו בדיוק כמו הפרצוף של האשה המורעבת הזאת.

היא עצרה ליד נחל וראתה שעושים עבודות ניקיון, משחיזים את המים, או משהו כזה. בתוך תוכה היא ידעה שהשחזת המים היא פועל יוצא של הבצורת והשרב, והארבה והמלחמה – והיא המשיכה לעומק השדות. היא הגיעה לפרשת דרכים של צומת שעליה היו רשומים שמות של מאכלים בתור ערים, במיוחד מאכלים איטלקיים כמו פטוצ'יני, ועוד כל מיני סוגים של פסטה, עם בשר מוקרם בגבינת מוצרלה.

העיר הקרובה היחידה היתה במרחק של עשרים קילומטרים ממקום הימצאה, והאשה השמנה לא ידעה איך היא תתגלגל לשם, ואם היא תוכל לפתוח את הפה ולהכניס לשם משהו לאכול, אם יהיה לה בכלל כוח.

בתורה כתוב שאסור לבשל גדי בחלב אימו, שאסור לערבב בולשיט בתרד, ושאסור לעשות צחוק מאלוהים, ולהגיד בשום אופן כן – זה בכלל בלתי רצוי לפי החוקה.

האשה הגיעה לפארק גדול שעוד היה בו קצת דשא. באמצע הפארק היא ראתה דג ענק משתזף על ספסל. היא רצתה לאכול אותו, עם קצת פטריות אמיתיות, והיא קרבה אליו על קצות אצבעותיה הנפוחות מהדרך, אבל הוא קפץ למים והתחמק ממנה.

היא הסתכלה על האגם שלתוכו נעלם הדג. התחשק לה לסנן את המים, לייבש אותם, ולהגיע אל הדג המושתן הזה ולאכול אותו, והיא אף כרעה ברך והתחילה לשתות, אבל למים היה ריח של גופות של חיילים רקובים, והאשה אמרה שחיילים רקובים היא לא אוכלת – בשום אופן כן, ואולי בעצם לא, ולכן היא התחילה לאכול חמציצים וארבה, חמציצים וארבה, ככה נא, ככה חי, היה איזה היזון חוזר בין החמציצים לארבה. התפוצצה לה הבטן, הכרס שלה היתה ענקית כמו של אשה אחרי עשרה חודשי הריון.

*

אחרי ארבע שעות בערך היא הגיעה לפונדק ונכנסה פנימה לבקש משהו חם לאכול (המהירות שהחמציצים והארבה התעכלו הדהימה אותה לגמרי), אולי נשאר להם סטרוגנוף מלפני המלחמה, אבל אפילו חרא לא היה להם.

האשה ישבה וחשבה מה יהיה מה יהיה, ושמעה מחוץ לפונדק אנשים צורחים בקריזה של זעם. היא יצאה החוצה וראתה מאה אלף איש צועקים "רוסיה – הביתה", והיא לא הבינה מה זה אומר. היא תפסה בשרוול בן אדם אחד שצעק ואמרה לו:

"למה אתם מדברים בקול רם? יש בוודאי אנשים שמנסים לישון, חיילים שמנסים לתפוס חרופ, לפני שהם חוזרים לעניינים."

אבל האיש לא התייחס אליה.

שעה וחצי היא חיכתה לטרמפ, אבל בכביש עברו רק משאיות עם ציוד ללוחמים בשתי החזיתות העיקריות – מזרח ומערב. בסוף עברה איזו מיני מיינור 75', ובתוכה קיבוצניק אחד שברח מעבודות המטבח אל העיר הגדולה, להשתזף, להזדנגף.

ליד חנות שבירה אחת עמדו כמה ליצנים שניסו להרוויח כסף מכך שהם בנו מגדלים מהבניינים פיעל פועל והתפעל, לפחות טענו שזה מה שהם עושים.

המיני מיינור קידמה אותה כמה מטרים, עד שנגמר לה הבנזין, והאשה עלתה על אוטובוס 407, אקספרס לרעננה, ירדה בתחנה המרכזית בהרצליה לקנות ארטיק שוקולד־ שוקולד, מישהו באוטובוס אמר לה שאפשר להשיג שם.

אבל החנויות היו סגורות בצהריים, והיא הסמיקה מרוב כעס, והלכה לחפש קונדיטוריה עם משהו פריך אמיתי. כל הקונדיטוריות בהרצליה מכרו בשר חזיר, והיא לא יכלה לאכול כלום.

היא נעמדה בעבר השני של הכביש וניסתה לעצור טרמפ לים. בים תאכל משהו, אבטיח, גבינה צהובה, כריך עם ביצה קשה ומיונז ועגבניה.

אנשים נסעו לים בביקיני, הם לבשו בגד ים מהבית, ולא היה לה מקום באף מכונית.

היא הלכה ברחוב סתם, וחיפשה אוכל. פתאום היא ראתה את בנק האכזבות ונזכרה שיש לה שם חשבון, אולי יש בו קצת אוכל. אבל הפקידים אמרו לה שתזדיין, אין לה כלום בחשבון, רק שני חרובים ונעץ. היא אמרה:

"אני מאוכזבת, אבל אני אחיה עם זה," וביקשה את שני החרובים והלכה.

כל הדרך מצפון לדרום היא אכלה את החרובים לאט, כי לא היה לה משהו אחר ללעוס. היא היתה רעבה, היא יכלה לחסל שבע מנות פלאפל במכה, אבל היתה מלחמה, ואנשים התנפלו על כדורי הפלאפל, וכל הרחובות במקומות שמכרו בהם כדורי פלאפל ממוחזרים היו מלאים בטיפוסים היסטריים שרצו לדפוק אחד את השני איפה שרק אפשר.

אי־אפשר להגיד שהאשה היתה במצב משגשג, בכלל שהרצליה שגשגה, נהפוך הוא – היו אלה הימים הגרועים ביותר שלה.

יש דברים שלא משחקים איתם – ידעה האשה – כמו אוכל למשל, ועיניים. אפילו אם יש מלחמה, ואין אוכל, צריך לחפש גזר מתחת לאדמה, ואם אין ברירה, אז ללכת לבית קברות ולהוציא משם את העצמות, ולעשות מרק עצמות, העיקר להמשיך את הגֶניוס האנושי, ואם אין ברירה, והממשלה מספקת רק סוכר ענבים – אז צריך לאכול סוכר ענבים ומרק עצמות, עשר, עשרים שנה, עד שהמלחמה תסתיים, ובקונדיטוריות יפסיקו למכור בשר חזיר, והארבה ימשיך מפה לירדן או לסוריה, אבל כל עוד המלחמה נמשכת – וכולם יודעים שהיא נמשכת – צריך להילחם, ולאכול את החרא, אפילו שזה מגעיל ובכלל לא משביע.

מתוך: סיפורים בלתי-רצוניים בעריכת חיים פסח, זמורה ביתן, 1993, עמ' 37-33.