חירות קשה

מדינת ישראל ודת ישראל (קטע)

חשיבותה של מדינת ישראל איננה בקיומה של הבטחה עתיקה, ואף לא בראשיתה של תקופת ביטחון חומרי שהיא עשויה לציין – ביטחון חומרי בעייתי, למרבה הצער! – אלא בהזדמנות הניתנת סוף סוף למימוש תורתה החברתית של היהדות. העם היהודי השתוקק לארצו ולמדינתו לא על שום העצמאות חסרת התוכן שציפתה לו בהן, אלא על שום יצירת חייו שיכול היה להתחיל בה סוף סוף. עד עתה הוא קיים מצוות; לימים גיבש לעצמו אמנות וספרות [יפה משלו], אך כל היצירות שהתבטא בהן נותרו כמין ניסיונות נעורים שהתמשכו יתר על המידה. לבסוף מגיעה שעת יצירת המופת. אחרי הכול היה זה איום להיות העם היחיד המגדיר עצמו באמצעות תורת צדק והיחיד שאינו מסוגל ליישמה. זהו הקרע וזהו המובן של הגולה. הכפפת המדינה למחויבויותיה החברתיות נותנת ביטוי למשמעות הדתית של תחיית עם ישראל, כשם שביטאה זאת, בימים עתיקים, עשיית הצדק שהצדיקה את הנוכחות על פני האדמה.

מעצם זאת כבר יש חריגה מעבר לאירוע הפוליטי גרידא. ולבסוף – על בסיס זה אפשר להבחין בין יהודים דתיים ליהודים שאינם דתיים. הניגוד כאן הוא בין אלה השוחרים מדינה לצורך הצדק לבין אלה השוחרים צדק לשם הבטחת קיומה של המדינה.

**

אולם הדתיים – כלום אין הם אלה המקיימים מצוות, והלא-דתיים – כל השאר? ההבחנה התקפה לגבי הגולה, שבה הריטואלים, הנפרדים מן העשייה[1] שהיא בסיס קיומם, משמרים בדרך נס את היהדות – כלום יש לה עדיין ערך בשחרהּ של תקופה חדשה?

… צדק כסיבת קיומה של המדינה – זוהי הדת.