כי אשמרה

כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת – אֵל יִשְׁמְרֵנִי,
אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי.
—————————-
השבת היא אות ברית בין הבורא לאדם.

אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ, עֲשׂוֹת דְרָכִים,
גַם מִלְּדַבֶּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים,
דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי מְלָכִים –
אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי.
—————————
אסור לעסוק במלאכות אסורות בשבת (אבות המלאכה)
ואסור ללכת בשבת מחוץ לתחום השבת.

בּוֹ אֶמְצָא תָמִיד נֹפֵשׁ לְנַפְשִׁי,
הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי
מוֹפֵת, בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי –
כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי.
—————————
לדור ראשון, לדור המדבר, נתן האל הקדוש מופת:
אות וסימן – מנה כפולה, לחם משנה, של מָן (לחם משמיים)
שקיבלו בני ישראל ביום שישי,
כדי שיספיק גם לשבת.

רָשַׁם בְּדָת הָאַל חֹק אֶל סְגָנָיו,
בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים בְּפָנָיו.
גַם בּוֹ לְהִתְעַנוֹת עַל פִּי נְבוֹנָיו
אָסוּר, לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי.
הוּא יוֹם מְכֻבָּד, הוּא יוֹם תַּעֲנוּגִים,
לֶחֶם וְיַיִן טוֹב, בָּשָׂר וְדָגִים,
הַמִּתְאַבְּלִים בּוֹ הֵם אָחוֹר נְסוֹגִים –
כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וּתְשַׂמְּחֵנִי.
—————————
בחוקי השבת רשם האל חוק לסגניו, הכוהנים,
לערוך לחם טרי על שולחן הפנים שבמשכן (ובמקדש).
לפי חכמי ההלכה אסור לצום, להתענות, ביום שבת,
פרט לשבת שבו חל יום הכיפורים.
האבלים נסוגים מאבלם ומפסיקים להתאבל למשך השבת.

מֵחֵל מְלָאכָה בּוֹ – סוֹפוֹ לְהַכְרִית, (מי שמחלל את השבת ועושה בו מלאכה – דינו כָּרֵת (מוות בידי שמים).)

עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית, (אטהר את ליבי (בורית=סבון).)
וְאֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית,
מוּסָף וְגַם מִנְחָה הוּא יְעַנֵנִי.