מצווה
"אותה המהפכה בבתים בימים שלפני חג הפסח;
אותם רשמי החלאה והלחץ, אשר אין להם אחיזה בדבר פרטי אחד,
אלא ניכרים הם בכל פינות שאתה פונה;
אותה המרירות של דחקות שחורה, של ליאות מוחלטת,
של עניות מנַוולת; אותה ההתמרמרות […] המוצצת את הדם […];
אותה המצוקה, אשר דמות נחש שחור לה; אותו היגון הדומם,
העומד תמיד כשואל: "למה אני בא?" -
כל אלה שררו אז יחדיו בחדר הצר והמעופש,
שבו התגוררה אמי האלמנה ביחד את אמה הזקנה – שתיהן עתה בעולם האמת -
ויתומיה העלובים…
היה כחצות הליל. אמי, עליה השלום, ישבה על הדרגש בסמרטוטיה […]
האשמורות התלחשו ותתדבקנה (=ונדבקו) לרגעים.
מאז הבוקר עד השעה האחת עשרה בערב עמדה בתור "לָשה" בבית-אפיית המצות -
ותיעף (=התעייפה). לשכב על מיטתה לא יכלה […]
אחי ואחיותי הצעירים ממני כבר שכבו כולם על הרצפה הרבודה בשקים עבים,
איש בצד ובכתף רעהו, כאלה (=כמו אלה) הדגים המלוחים הכבושים בחבית.
ואני – נער באביב ימי חיי, יתום, בכור, הלומד פרק משניות בכל יום
לזכר אבא נ"ע (=נשמתו עדן) – ישבתי סמוך אל השולחן
וחיפשתי לאור הנר מעשיות נאות ומלבבות ב"מנורת האור" וב"שבט המוסר"…
אלה שני הספרים הקרועים, היחידים בביתנו,
שנתנו מזון שירי לנפשי והרוו את צימאון-ילדותי לספרות יפה…"