על היהודי הגטואי ויהודי האמנציפציה

"בלי שניכנס בהשוואת עולמנו הרוחני שלנו לעולמם הרוחני של דורות קודמים בישראל,
אפשר להניח כי מבחינה נפשית מסוימת היה כוחם עדיף.
רגילים אנו לראות את היהודי הגטואי כשפל ברך המתרפס לפני מעניו ומבזיו, נטול רגש כבוד;
ולעומתו את יהודי האמנציפציה – הבנקאי, הרופא, העורך דין, הסופר, המדינאי – כבני חורין
זקופי קומה.
אך אין להתעלם מן העובדה כי תוכם של הדברים הללו איננו כברם, וכי כאן לפנינו
איזה מעשה התחפשות של הדורות.
אותו יהודי גטואי, הכלב המוכה, היה בהרגשתו הפנימית בן מלך, ו[גם] אם מודח.
הוא לא "התפעל" מתפארת האבירים ולא ביקש להידמות אליהם,
לא ראה עצמו צריך להסכמתם, לא מדד עצמו במידות שלהם.
ויהודִי האמנציפציה, שיצא מעבדות לחירות וממחנק למרחבים,
היה מהלך בעולם הגדול בהרגשה כי הוא סוחב את גבנונו.
הוא סיגל את כל הנימוסים הנאים, למד את מושגי הכבוד של החברה השולטת, רכש לו תוארי
כבוד רבים, ורגש הכבוד לעצמו ניטל ממנו.
הוא רכש "זכות בחירה" והפסיד את "הרגשת הבחירה".
היה מבקש להיות לא-הוא, היה מודד עצמו במידות לא לו, היה נצרך להסכמת הבעלים… "

* מתוך: כתבי ברל כצנלסון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל,
תש"ח – 1948, כרך תשיעי, עמ' 257 – 258.