1948 – בין הספירות
[…]
נו. כשאומרים דבר כזה לאישה – היא יכולה לעלות לירח. ברגל. אני ידעתי את זה, ראיתי את זה כבר אלף פעמים. כי כשאומרים לאישה דבר כזה, אז לא חשוב; יש כוח – אין כוח, לא חשוב : זה בשכל – לא בשכל, לא חשוב: כדאי – לא כדאי, היא צריכה לעזוב את כל השיקולים האלה, ולהתמסר רק לבעיה אחת, להוכיח ש"היא לא חוששת". היא אומנם נקיבה- אבל לחשוש היא לא חוששת. אז זה באמת אידיוטי, וזה מינוס גדול לנשים, אבל זה בדיוק מה שקרה. כמה שהלב נשבר לי. אפילו רק להגיד את זה. אבל אין מה לעשות, זו לא היתה הפעם הראשונה שטעיתי בגלל מצב כזה, ובטח שזו לא היתה הפעם האחרונה. רק שבפעם ההיא – המחיר היה כבד, יותר מדי כבד . אחד נהרג . אהרונצ'יק נהרג. אף אחד אחר לא נהרג, גם כן בנס, אבל זה לא ניחם אותי. ואני לא נהרגתי, וזה מה שהיה לא טוב בכל העסק. אם אני הייתי נהרגת- אז הכל היה כל כך פשוט: טעיתי- שילמתי, נסגר החשבון.
[…]
אנחנו לא היינו סופרז'יסטיות. כבר אמרתי את זה אלף פעמים ואני אגיד את זה עוד אלף פעמים. מי שכן היה – זה היה הפלמ"ח: הפלמ"ח היה סופרז'יסט. מוצהר. הפלמ"ח חרט על הדגל בין היתר גם "שוויון המינים", ואנחנו הבנות שהוטל עלינו לממש את העיקרון הזה . אז קיבלנו את התפקיד הזה על עצמנו, ואכלנו חרא. כי מה שחרוט על דגל לא תמיד מקובל על כל מי שאתה פוגש בשטח, אפילו אם הוא בעצמו מחזיק את הדגל, ומנופף בו שהעיניים יוצאות. זה לחוד וזה לחוד. והמפגש של כל אחת מאתנו עם המציאות הזו גרם להרבה צער ועוגמת נפש. וכשנכנסנו לתפקיד- אף אחת לא התקבלה חלק, ישר, באופן נורמלי. ובלי שרצינו יצא שהיינו צריכות להיאבק על המקום שלנו, באופן נורמלי. ובלי שרצינו יצא שהיינו צריכות להיאבק על המקום שלנו. כמו הסופרז'יסטיות על הבריקדות במאה ה-19. היינו צריכות להילחם נגד הבוז ונגד הלעג, ולעמוד על זכותנו, לשכנע שבדיעה שלנו צריך להתחשב כמו בדיעה של הזכרים מסביבנו, וכו'. וזה קרה כל רגע, כל שעה. עם כולם. גם עם המפקדים שלנו, גם עם הפיקודים שלנו, והכי הרבה אולי – עם השווים לנו. בסיכום – אני לא הייתי בחיים שלי סופרז'יסטית, אבל מכיוון שכבר הייתי תקועה עמוק בתוך העסק הזה, היתה לי בפירוש אמביציה, והמון אמביציה, להוכיח מה אני שווה, בעיקר שידעתי שמהבחינה המסוימת הזו שבה היינו עסוקים באותו זמן – המלחמה – היו הרבה-הרבה זכרים בסביבה שלי שהיו הרבה-הרבה יותר גרועים ממני. הרבה-הרבה יותר "נקבות" ממני. הייתי קוראה להם תמיד "הנקבים" האלה.
[…]
מתוך: נתיבה בן-יהודה, 1948 – בין הספירות, ירושלים: כתר, 1981.