כלניות

בין השנים 1922 ל-1948 הייתה נתונה ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, המנדט אשר ניתן לממשלת בריטניה מחבר העמים (הארגון שקדם לאו"ם) בכדי ליישם את הצהרת בלפור ולעזור ולבנות בארץ ישראל יישוב יהודי. מה שהתחיל כהבטחה גדולה לאחר מלחמת העולם הראשונה הפך לאחר רבע מאה של שלטון לממשל שנוא אשר סירב בתקיפות לאפשר ליהודי אירופה למצוא מקלט בארץ ישראל – הן לפני תקופת השואה, הן במהלכה ואף אחריה.
בשנת 1943 נוסד בתל אביב תיאטרון רוויו (Revue) בשם "לי-לה-לו". התיאטרון התמחה בהצגות רוויו אשר היוו בעצם מופע בידור שבו שולבו יחדיו מערכונים, פזמונים וקטעי משחק שעסקו לרוב בהוויי החיים של ארץ ישראל המנדטורית.
בשנת 1946 הועלתה על בימות התיאטרון התכנית "ראיון בלי-לה-לו" ובמסגרתה התפרסמה התגלית הגדולה של התיאטרון, זמרת צעירה בת 23 שענתה לשם שושנה דמארי. השיר שביצעה נקרא "כלניות" – שיר שאת מילותיו כתב המשורר והפזמונאי נתן אלתרמן ואת המנגינה הלחין המלחין והמוסיקאי משה וילנסקי.
על אף שהשיר עוסק לכאורה בכלניות, השיר הפך מיד לאחר אותו ערב לשיר מחאה כנגד המנדט הבריטי (זאת בעיקר בשל העובדה כי לחטיבת הצנחנים הבריטים שהוצבו בארץ ישראל היו כומתות אדומות אשר זיכו אותן בכינוי "כלניות"). על אף שלא ברור אם הייתה זו כוונת המשורר, השיר נתפס כשיר מחאה נגד הבריטים, והדבר הגיע לכדי כך שערב אחד הפסיקו הבריטים את פעילות התיאטרון ואסרו על ביצוע השיר. מאז, ועד פטירתה בשנת 2006, היה "כלניות" השיר המזוהה ביותר עם שירתה של הזמרת הלאומית – הזמרת שושנה דמארי.  

במרכז השיר עומדת השוואה בין הדורות המתחלפים והחוויות האנושיות לבין היציבות הבלתי משתנה של הטבע. הדמות שעוברת את השינוי מתחילה את השיר כילדה המתוארת בבית הראשון כקוטפת כלניות לאמא. אותה ילדה ממש הופכת בבית השני לאשה מחוזרת ההולכת עם אהובה אל הגיא ומגישה לו כלניות מלאות, חושניות, אדומות ומטוללות. בבית הרביעי הופכת אותה ילדה ממש לסבתא אשר נכדתה באה אליה עם הכלניות – כסוגרת מעגל שלם.
הטבע, לעומת זאת, אדיש לתהפוכות, להבטחות ולשינויי האדם, ומפריח מדי שנה כלניות. אלתרמן מעמיד את ההבדל בין האדם לבין הטבע במרכז השיר, כפי שהוא אומר זאת בצורה ברורה בבית ששוכן בלב השיר:

שְׁבוּעוֹת הָאַהֲבָה, הוֹי, תִּשָּׁכַחְנָה,
אֲבָל תָּמִיד כַּלָּנִיּוֹת תִּפְרַחְנָה.
כִּי הַשְּׁבוּעוֹת כָּלּוֹת כְּמוֹ עָשָׁן הֵן,
אַךְ הַכַּלָּנִיּוֹת תָּמִיד אוֹתָן הֵן.
כַּלָּנִיּוֹת

אלתרמן מעמיד את הכלניות כמייצגות את הטבע בתור כאלו שמעשירות את חיי האדם (אין מדובר כאן באדם מול הטבע אלא באדם החווה את הטבע ומקבל ממנו את מתנותיו). הכלנית מסמלת את התשוקה, את האהבה, את חיוניות החיים, את ההתחדשות של הטבע, את מחזור הזמן אשר משתנה תדיר; כל מה שנותר הוא לחוות ולחיות את הרגע להתפעם מהטבע.
הדורות והכלניות – נצחיים הם, האדם חי בסימביוזה עם הטבע, ולכל דור יש את הכלנית והזמר שלו. ומכל הדברים הללו, אשרי האיש שבין תהפוכות חייו פרחה בשבילו כלנית ולו רק פעם, מה שמזכיר את סיפור הזן הידוע על הנזיר שכל חייו הלך עם לחם ביד אחת ופרח בידו השניה; לכשנשאל הנזיר מדוע הוא עושה זאת הוא היה עונה: "מזה (הלחם) אני חי, ובשביל זה (הפרח) אני חי".
וכך חותם אלתרמן את השיר:

כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר,
אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם
פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם.
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת,
כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

במרכז השיר עומדת השוואה בין הדורות המתחלפים והחוויות האנושיות לבין היציבות הבלתי משתנה של הטבע. הדמות שעוברת את השינוי מתחילה את השיר כילדה המתוארת בבית הראשון כקוטפת כלניות לאמא. אותה ילדה ממש הופכת בבית השני לאשה מחוזרת ההולכת עם אהובה אל הגיא ומגישה לו כלניות מלאות, חושניות, אדומות ומטוללות. בבית הרביעי הופכת אותה ילדה ממש לסבתא אשר נכדתה באה אליה עם הכלניות – כסוגרת מעגל שלם. 

שירו של אלתרמן בביצועה של שושנה דמארי הפך לאחד השירים המבוקשים של התיאטרון. העובדה שהשיר אינו עוסק במישרין (או אפילו בעקיפין) בשלטון המנדט על ארץ ישראל לא הפריעה לו לההפך לשיר "מחאה" כנגד חיילי המנדט בעלי הכומתות האדומות אשר כונו "כלניות".
הביצוע של שושנה דמארי (אשר הוקלט לאחר קום המדינה) הפך את "כלניות" לאחד מהשירים הידועים ביותר של המדינה ולנכס צאן ברזל של שירה בציבור והופעות חגיגיות. מעניין לגלות שגם למעלה מ-60 שנה אחרי שנכתב, השיר עדיין מדבר אל מאזינים; ייתכן שכמו הכלניות הפורחות בגיא המתוארות בשיר, כך מוצא לו השיר מדי דור ודור אוזניים חדשות שאליהן הוא מדבר בקול חדש ומספר את הסיפור הכמעט-נצחי של 'דור בא ודור הולך ואין חדש מתחת השמש'.

דוגמא לכך שהשיר עדיין מדבר למאזינים ניתן למצוא בביצוע של ההרכב "בוּסה" (Busa) והזמרת יעל קראוס.

ההרכב הקליט בשנת 2008 גרסת "קאבר" לשיר ("קאבר" – גרסת כיסוי, Cover version באנגלית) השונה מאוד באופייה מהביצוע של שושנה דמארי; ההצמדה של השיר למקצב ה"בוסה נובה" (Bossa Nova) הברזילאי ניתקה אותו כמעט כליל מהתזמור הגרנדיוזי (השופע, ה"מעונב", ה"רשמי" וה"ממלכתי") של הביצוע המקורי והטעינה אותו בפרשנות קלילה צעירה, חושנית וחיננית.