איש וכינור

'סצנת המוזיקה של שדרות' הוא השם שניתן לכמה אמנים ילידי שדרות שהתפרסמו בתחום המוזיקה הפופולרית החל מאמצע שנות התשעים ואילך. הלהקה הידועה שבהן הייתה 'טיפקס' שהונהגה בידי קובי אוז (או בשמו המקורי יעקב אוזן), אך במקביל לה התפרסמו גם להקת 'כנסיית השכל' ועוד.

בניגוד ל'טיפקס' ו'כנסיית השכל', שבעקבות ההצלחה עברו לפעול בתל אביב, להקת 'שפתיים' בהנהגתו של חיים אוליאל נשארה לפעול באזור שדרות. בעוד ש'טיפקס' ו'כנסיית השכל' יצרו תערובת של מוזיקה ים תיכונית ומוזיקה מערבית (בשילוב אמירה אישית), להקת 'שפתיים' התמחתה בשימור המוזיקה המרוקאית המסורתית, והחדשנות שהביאה עמה הייתה בעיקר בחיבור בין המוזיקה העתיקה לבין אנרגיות נגינה וכלים מודרניים יותר.

הלהקה נודעה בזכות ביצועיה למגוון להיטי חתונה, חינה ושלל טקסים ממסורת החיים של יהדות צפון אפריקה. אחד משיריה היחידים של הלהקה שעסק בהווי החיים בשדרות היה השיר 'איש וכינור', שראה אור בשנת 1996 באלבום שנשא את שם השיר. מילות השיר חוברו על ידי חיים אוליאל ומיכה ביטון, בעצמו יליד שדרות ומוזיקאי בזכות עצמו.

הזיכרון צרוב חום השמש הוא של "בית קפה קטן". ההתמקדות בבית קפה בהקשר זה היא ייחודית, שכן בתי קפה נחשבים לסימנים מובהקים של עירוניות נינוחה ובליינית; במשך שנים רבות התקבע סמלה של העיר תל אביב כעיר בתי הקפה.

הסימון של בית הקפה הקטן – אך ה"אפור" – בלב העיר שדרות מבהיר את העובדה שמצד אחד, מדובר בעיר ככל הערים, ומצד שני – מדובר בהעתק חיוור של הדבר האמיתי. האפרוריות של בית הקפה היא זו שמוציאה אותו מעולם הבילויים הבורגני ושמה אותו בהקשר של תוכן בלי מהות, שתיית קפה ובטלה. אך האפרוריות שלו מפקיעה אותו מלהיות בית קפה של בטלה המתבססת על נינוחות כלכלית, ומסמנת אותו כבית קפה מלא בטלה של ייאוש.

הזמן ממשיך לפעום, ואין זה משנה אם זה "יום של חג" או "יום של חול". הזמן מוגבל "בחום השמש", כאילו שום דבר לא באמת קורה במקום שהשורה הבאה מגלה מהו – שדרות.
הצימוד בין שדרות ובית הוא משונה, שכן שדרה רחבה נחשבת למקום המרכזי שאליו יוצאים אנשי העיר מדי ערב להחיות את נפשם בתום יום העבודה. הצמידות של שם העיר שדרות למושג 'בית' נבנה בחיבור "שדרות ובית", ו' החיבור באה לְרַבּוֹת, העיר שהיא גם הבית אך לא רק הבית. ומולן – הצימוד השני: "תוף וכינור". לכאורה מדובר בשני כלים מוזיקליים שבאים מאותו עולם, אך מבט מדוקדק מגלה שהכינור הוא כלי קטן, בעל צליל גבוה, המשמש בעיקר לנגינת מלודיה (מנגינה), ולעומתו התוף הוא כלי המפיק צליל קשה וחזק שאין בו לא מנגינה ולא הרמוניה (ליווי המנגינה על ידי נגינת אקורדים  בכלים כגון פסנתר או גיטרה) אלא רק קצב.

השילוב בין שני הכלים הוא שילוב חסר הרמוניה שכן אף אחד מהכלים הללו, תוף וכינור, לא יוצר הרמוניה במובהק. אך מבט נוסף חושף ששניהם כלים המזוהים במיוחד עם מוזיקה ים תיכונית, צפון אפריקאית. הקצב של התוף, החופש משריגים של צוואר הכינור (בניגוד לצוואר הגיטרה המחולק לשריגים) – השילוב של שניהם נשמע כמתכון למוזיקה צפון אפריקאית מובהקת. החופש של הכינור משריגים מאפשר לנגני הכינור לנגן עליו מוזיקה שבה מתקיימים רבעי טון (תווים שהמרווח ביניהם יותר קטן מהמרווח הכי קטן בין שני קלידי פסנתר או תווי גיטרה – חצי טון), וכך התוף והכינור מסמלים מסורת מוזיקלית אחרת, לא כזו שבאה מאירופה וזקוקה להרמוניה כדי להתבטא, אלא מסורת של מוזיקה ים תיכונית.

במקום בו היו גם דמעות,
כוסות ומשחקי קלפים,
בעיניים השותקות,
ראית אנשים כל יום מלאי שמחת חיים,
בחום השמש,
ביום של חג או יום של חול,
שדרות ובית איש וכינור.

הבית השני פורט את החיים בין הקצוות שלהם. מצד אחד, "דמעות… כוסות שתייה ומשחקי קלפים" – סמלי בריחה וצער המתבטאים היטב בדימוי היפה של ה"עיניים השותקות", עיניים שרואות אך אינן אומרות דבר. השתיקה מול המראה היא השתיקה של מי שחש מנותק ממה שהוא רואה. מצד שני האנשים עצמם "כל יום מלאי שמחת חיים". הן "בחום השמש", הן בחגים והן בימי חול.
'שדרות והבית שבה' – שוב חוזרת ההדגשה על ההבדל בין העיר לבית הבית, כאילו הבית לא בעיר והעיר אינה בית. ולעומתם "איש וכינור" – אדם בלי שם, איש ללא תווי זיהוי, רק הכינור שלו, מסורת תרבותית שמגיעה ממקום אחר, הכלי שדרכו הוא מדבר.

מול מגבלות השעון,
במרווחים ארוכים,
אני רוצה עוד לשמור,
את הדמויות את הפנים,
הסיפורים הישנים,
בלילות הקיץ ששרנו בקולי קולות,
שדרות ובית איש וכינור.

בבית השלישי חורג הדובר מעמדת המתבונן ומתחיל לפתח עמדה כלפי הדברים שהוא רואה. הוא רוצה לשמור "את הדמויות", "את הפנים" ואת "הסיפורים הישנים". הזמן חולף, והדובר מוצא את עצמו מול "מגבלות השעון". זהו אינו גבול אלא חוסר היכולת ללכת אחורה, הזמן מתקדם ועמו נלקחים ונעלמים "הסיפורים הישנים". הדובר מנסה לשמר אותם ככל יכולתו, את החוויה הקולקטיבית של השירה יחדיו "בלילות הקיץ… בקולי קולות". "שדרות ובית איש וכינור", האיש עם הכינור הוא ככל הנראה חלק מהחוויה ההיא.

כל טיפוס עם שם מוזר,
אומר שלום לכל מכר,
מרחוק,
בלילות הקיץ ששרנו בקולי קולות,
שדרות ובית איש וכינור,
בלילות הקיץ ששרנו בקולי קולות,
שדרות ובית… כינור.

טיפוסים עם שמות מוזרים, מה יכול להיות מוזר בשם? המוזר הוא האחר, השמות שלא שייכים למרחב הזה, שמות המהגרים שהגיעו מארץ אחרת אל הארץ הזו, שמות הלא שייכים, אנשים תלושים, ובכל זאת הם אלו האומרים שלום לכל מכר. העובדה שמדובר באמירת שלום או במכר מרחוק מעידה על רוחב לבם וכוונותיהם.

ושוב השיר חוזר אל רגעי הקסם היחידים שהוא מכיר, לילות הקיץ והשירה בקולי קולות, שדרות ובית. השיר דוהר אל סופו כשחיים אוליאל שר מעל הכול את המילה החותמת – "כינור" – במעין זעקה. האם זהו כינור של הדר או של ייאוש? האם זו התהילה שנותרה מכל הזיכרונות?

להיטיה הגדולים של להקת 'שפתיים' היו בעיקר להיטי אירועים כגון חינות וחתונות. למרות שהשיר "איש וכינור" מושפע מהמוזיקה של יהדות צפון אפריקה, הופעתו של שיר שעסק במישרין בהווי החיים בעיר שדרות הביא לכלל ביטוי את ההשפעה של עולם הרוק על המוזיקה של להקת 'שפתיים'. ואולם, כשיצא השיר הוא לא הצליח להיות מזוהה עם 'שפתיים' כגון שאר הלהיטים של הלהקה.
עם השנים, ובמסגרת קריירת הסולו של חיים אוליאל, הוקלט השיר מחדש בידי אוליאל וזכה להתפרסם ולהיות אחד מהשירים המזוהים עמו.

על השיר נעשה פרק בתוך סידרת הפודקסטים של כאן – שיר אחד.

השיר בביצוע ייחודי של חיים אוליאל בתרגום למרוקאית:

ביצוע של אוקסנה אברמוב במסגרת תחרות "שירימון" של 'בית הספר למוזיקה בת זמננו – רימון'.

הביצוע מטשטש את כל הסממנים האוריינטליים של השיר הן במקצב הרמוניה והן במלודיה: