אני וסימון ומואיז הקטן

בשנת 1688 הגדיר רופא שוויצרי בשם יוהנס הופר את המושג "נוסטלגיה" כמחלה של מי שמשתוקק לחזור אל מקום הולדתו. עם השנים הפסיק המונח לשמש תיאור של מחלה והפך לתיאור של מי שמתגעגע בחייו הבוגרים אל ימי ילדותו.
בשנת 1979, בהיותו בן 47, כתב הזמר יוסי בנאי שיר שממחיש מהי נוסטלגיה. השיר "אני וסימון ומואיז הקטן" מתאר בפרוטרוט ובציוריות רבה את עלילות הילדות של יוסי בנאי ושני חבריו, סימון ומואיז הקטן, בירושלים של תקופת המנדט.

הוא חוזר אל משחקי ילדות פשוטים וזמינים כמו עפיפון על חוט, המסמן עבור בנאי את התקופה ואת הזמן שעבר. 

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים
ובגן השעשועים על נדנדות
נשבענו אמונים לכל הילדות
שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות
המלחמות היו אז לא אמיתיות
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

בבית השני פורט הדובר את שלל זיכרונותיו ועלילותיו כנער בתיאורים ציוריים ומפורטים. בימים שטלוויזיה לא הייתה בכל בית, "יומיות" היו סרטי קולנוע שכוונו בעיקר לקהל הילדים והנוער. הסרטים שהוצגו היו סרטי מערבונים ופעולה, סרטי הרפתקאות שגיבוריהם ישובו בבית השלישי. כעיר הקדושה לשלוש הדתות הגדולות, גם צלצול רחוק של "פעמונים של כנסיות" יכול לעורר זיכרונות מהילדות. בגן השעשועים על הנדנדות נשבעים החברים אמונים "לכל הילדות"; ההדגשה "כל הילדות" מבהירה שמדובר באמירה אירונית של ילדים המאמינים שאפשר לשמור אמונים לכל הילדות ולא לילדה אחת מסוימת.
המשחקים שלהם – "סמל (שמו הירושלמי של המשחק "חמור חדש") וסוס ארוך וראשיות" – כולם משחקי נעורים הדורשים קפיצות וכישורים פיזיים חזקים, אך לא משנה כמה פיזיים הם היו, בנאי מדגיש שהיה להם ברור שמדובר ב'נדמה לי'. ובניגוד לחייו הבוגרים, שם המלחמות כנראה אמיתיות, בילדותו הן מודגשות כמלחמות "לא אמיתיות".

בנעלי שבת עם כובע של בארט
ובעברית יפה עם עין ועם חית

"נעלי שבת" היו ביטוי לנעליים מהודרות ונקיות השמורות לשבת או לאירועים מיוחדים. "כובע של בארט"ו"עברית יפה עם עין וחית" מעידים על מוצאם העדתי של חבריו של הדובר, עדות המזרח (כגון יוצאי אסיה וצפון אפריקה) המדגישים ומקפידים לדבר עם חית ועין.

"דהרנו על ענן עשוי מכריות
ובאקדח פקקים הטבענו אוניות"

הדובר ממשיך ומתאר את משחקי ילדותו שבהם הדמיון יוצר עולם פלאי שהכול בו אפשרי. הוא דוהר על "ענן עשוי מכריות", ועם "אקדח פקקים" שעושה רק רעש הוא מצליח להטביע אוניות. ברור שמדובר בהגזמה ובהפרזה שנועדה להמחיש את חוסר הגבולות בעולם הדמיון של הילדים.

"הייתי טרזן , וסימון ארול פלין
ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין"

טרזן, אורל פלין, גונגה דין, כולם דמויות שכיכבו בקולנוע של אז; טרזן חי עם חיות הג'ונגל כאחד מהם, ארול פלין היה גיבור סרטים הוליוודיים שהתמחה בתפקידים של פרש רכוב על סוס וחרב בידו, וגונגה דין הוא גיבור ספרו של רודיאר קיפלינג שעובד לסרט על המחצצר ההודי והפך לסרט הרפתקאות ידוע.

ובלילות החורף הקרים מאוד
היינו מתכסים בכל החלומות
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן

סיום הבית מבהיר את העוני שבו חיו אותם ילדים – "בלילות החורף הקרים מאוד" הם התכסו ב"חלומות" ולא בשמיכות.

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים אפילו לא מילה
ומואיז הקטן לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים
אבל אני כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים
היינו ילדים וזה היה מזמן
אני וסימון ומואיז הקטן.

הבית האחרון חוזר אל ההווה כדי לסגור את המעגל מימי ילדותו של הדובר. העיר הפכה מעיר קטנה ל"עיר גדולה" והחברות האמיצה של שלושת הילדים מאותה הכיתה התפוררה: מסימון לא שומעים "אפילו לא מילה"ובכל הנוגע למואיז הקטן – לא ברור "לאן הוא נעלם". בחלוף הזמן נעלמו גם סימני הילדות של נעורי הדובר, כגון קולנוע רקס (שהוצת בידי אנשי האצ"ל בפעולת תגמול בשנת 1947 ולאחר מכן נסגר). אך אף שהעיר השתנתה, החברות השתנתה, והדובר עצמו השתנה, כשהדובר חולף בסמטאות ילדותו (שוק מחנה יהודה) עדיין עולים בו זיכרונות מהמקומות ומהסמטאות, והוא שב אל החברים שלו "ההם הישנים" ואל ימי נערותו וילדותו. השורות החותמות את כל הבתים מקבלות משמעות אחרת – הפעם של השלמה עם הזמן שעבר, עם האדם שהוא הפך להיות, ועם המציאות העירונית והחברתית שהשתנתה.

בשנים 1981-1980 יצא בנאי לסיבוב הופעות מצליח במיוחד ברחבי הארץ בשם "אני וסימון ומואיז הקטן", והשיר הפך ללהיט גדול גם בשידורי הרדיו.

לאורך השנים התפרסמו במוזיקה הישראלית לא מעט שירי נוסטלגיה (כגון "ימי בנימינה" של אהוד מנור או "חורשת האקליפטוס" של נעמי שמר) אך עם פרסום "אני ומואיז וסימון הקטן", הייתה זו הפעם הראשונה שבה התפרסם שיר שעוסק בנוסטלגיה של חיים עירוניים ושל ילדים מיוצאי מדינות אסיה ואפריקה.

השיר זוהה לחלוטין עם חייו של יוסי בנאי וכמעט שלא נעשו לו ביצועים נוספים.

חנן יובל, שהלחין את השיר, נהג לשיר אותו בהופעותיו. גם להקת "קרח 9" (עם הסולן נעם רותם) נהגה לבצע את השיר בהופעותיה אולם אין תיעוד רשמי של הביצוע הזה.

לאחר מותו של יוסי בנאי, בשנת 2006, נפרד ממנו מואיז הקטן בכתבה בטלוויזיה (ערוץ 10):   

נוסטלגיה

• על פי "ויקיפדיה", נוסטלגיה היא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו. אילו מוטיבים נוסטלגיים יש בשיר על פי הגדרה זו?
• מדוע לדעתכם מתרפק הדובר בשיר על העבר?
• איזה מסר יש להתרפקות על העבר בהווה? למי לדעתכם מופנה המסר הזה? 
• על מה מן העבר אתם מתרפקים? לאיזו תקופה או מקום הייתם רוצים לחזור?

ילדות

• מה דעתכם על הילדות המתוארת בשיר? 
• במה היא דומה ובמה היא שונה מהילדות שלכם?
• במה היא דומה ובמה היא שונה ביחס לילדות כיום באופן כללי?
• מה משותף לדעתכם לילדות בכל התקופות ובכל המקומות שהופך אותה למושא געגועים?

מזרח ומערב

• אילו סממנים בשיר מלמדים על המוצא העדתי של הדובר?
• איזו ילדות מתוארת בשיר? ישראלית? ירושלמית? עולי צפון אפריקה? יוצאי אירופה? נמקו דעתכם. 
• האם יש קשר בין מוצאו של אדם לבין חוויות הילדות שלו? האם להשתייכות העדתית יש השפעה על זיכרונות הילדות של האדם? אם כן, איזו השפעה?