אפר ואבק

כיום נחשבים המסעות לפולין לאחת הפעילויות המרכזיות של מערכת החינוך בישראל בנושא הוראת השואה. מדי שנה יוצאים לסיורים בפולין אלפי בני נוער, וסביב המסעות התפתח דיון ציבורי ואקדמי נרחב, המהווה חלק מהדיון רחב יותר על הוראת השואה ומקומה במערכת החינוך ועל אופן עיצוב זכר השואה בחברה הישראלית.

חלק מהדיון מתקיים גם בנוגע לעצם קיום המסעות עצמם; מאז שהחלו המסעות לפולין מתנהל סביבם פולמוס ציבורי נרחב המערב טיעונים רבים ושונים – חינוכיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים ועוד – בעד ונגד קיום המסעות. הפולמוס איננו מתקיים בחלל ריק; ב-1999 עורר אחד המסעות לפולין מהומה ציבורית כאשר נודע שחברי המשלחת למסע, תלמידי בית החינוך "אופק" בקיבוץ עברון שבמועצה האזורית מטה אשר, השתכרו בלילות במהלך המסע ואף הזמינו חשפנית לחדרם במלון.

יוֹם אָבִיב רֵיחוֹת לִילָךְ
בֵּין חוֹרְבוֹת הָעִיר שֶׁלָּךְ

שתי השורות הפותחות את הבית הראשון של השיר מעמידות מיד את הדואליות שהשיר פועל בתוכה: מצד אחד "יוֹם אָבִיב" ו"רֵיחוֹת לִילָךְ", המעלים תמונה פסטורלית להפליא, ומן הצד האחר תמונה מנוגדת לחלוטין – האביב הזה פורח דווקא "בֵּין חוֹרְבוֹת הָעִיר" של הנמענת. לפנינו, אם כן, יופי וחורבן הדָרים יחד בכפיפה אחת.

יוֹם יָפֶה לָדוּג בַּנָּהָר
בְּתוֹכִי הַלֵּב נִשְׁבָּר

השורות הבאות ממשיכות גם הן במתכונת הפותחת. היום מתואר כ"יוֹם יָפֶה" המתאים לדַיג בנהר (פעילות המאפיינת ערים אירופיות רבות, שבמרכזן זורם בדרך כלל נהר), אך התיאור הפסטורלי נחתך מיד על ידי הצהרה של הדובר – "בְּתוֹכִי הַלֵּב נִשְׁבָּר!" איננו יודעים מדוע לבו נשבר, שכן לכאורה התמונה המתוארת היא תמונה פסטורלית ושלווה.

שָׁם הָיְתָה וְאֵינָה
יַלְּדוּתֵךְ אִשָּׁה קְטַנָּה
אֲנָשִׁים שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר
אֵין אֲפִלּוּ בַּיִת שֶׁיַּזְכִּיר.

המשך הבית פותר את השאלה ומבהיר כי בתמונה הנוסטלגית הדובר מתאר את ילדותה של הנמענת – אותה "אִשָּׁה קְטַנָּה" שבילתה את ילדותה בעיר האירופית ההיא, עם הנהר והאביב וריחות הפרחים ו…החורבות. האמירה "שָׁם הָיְתָה וְאֵינָה יַלְּדוּתֵךְ" עשויה להיתפס כמהלך חיים רגיל לכאורה, מהלך המאפיין כל אדם שהתבגר ואיננו ילד עוד. אך בהמשך אנחנו מבינים שלא מדובר בתהליך התבגרות רגיל אלא במקרה שבו מתרחש קרע ענק בין האדם כבוגר לבין תקופת ילדותו – "אֲנָשִׁים שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר", כלומר, היו שם אנשים וכיום איש אינו מכיר אותם. נגדעו חייהם והם נעלמו, אין להם כל זכר. אפילו הבית, החלל שבו התקיימה ילדותה של הנמענת, אפילו הוא כבר אינו קיים. בין אם גם הוא חלק מההריסות שנזכרו קודם לכן או שמדובר במטאפורה, משמעות המשפט היא שהמקום שאותה אישה הרגישה בו בבית, אין לו זכר כיום.

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.

בפזמון עובר הדובר לשאול שאלות ישירות – "וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת?" הפנייה שלו אל הנמענת היא פנייה נרגשת וכואבת, וההלחנה של יהודה פוליקר מבליטה את ממד הכאב המקופל בשאלה. התחושה היא שזוהי הליכה לעבר מקום לא ברור.

המשפט הבא – "הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק" – שאותו ניתן לקרוא בכמה משמעויות, מעמיק את השאלה-האמירה שממנה נגזר שם השיר. הנצח אינו חשוב כמו החיים, והעיסוק בנצח הוא עיסוק שברובו נוגע בדברים חסרי חשיבות כמו אבק. הצירוף "אֵפר ואבק", כלומר מה שנותר לאחַר שהמקור נשרף כליל, יוצר קשר אסוציאטיבי לטראומת השואה שבה שרפו הנאצים את קורבנותיהם היהודים.

ההמשך, שבו יש חזרה כפולה על השאלה "לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת", מדגיש את תחושת האובדן, ומשפט הסיום של הפזמון – "שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק", ממחיש את העובדה שהטראומה של השואה – למרות השנים הרבות שחלפו מאז אירעה – עדיין לא נמחקה מהתודעה של הנמענת.

קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר
כֶּסֶף כִּיס, גְּבִישׁ סֻכָּר
אִם יִהְיוּ קָשִׁים הַיָּמִים
הִזָּכְרִי בִּי לִפְעָמִים.

בבית השני ממשיך הדובר ועוטף את הנמענת באהבה ובדאגה לקראת המסע; הוא פונה אליה ואומר לה: "קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר". הצורך במעיל מעיד על מזג האוויר הקר הצפוי הן במהלך המסע והן ביעד שאליו צועדים הדובר והנמענת, ובו-זמנית משמש המעיל כמטאפורה ליחס אל המסע כאל מסע אל זיכרונות העבר; בדרך כלל העבר נתפס כמקום נוסטלגי וחמים העטוף בזיכרונות טובים, אולם כאן מדובר ביעד קר.

התיאור של הדברים אותם צריכה הנמענת לקחת למסע – "כֶּסֶף כִּיס, גְּבִישׁ סֻכָּר" – הוא תיאור של דברים שאנשים לוקחים עימם כשהם נאלצים לעזוב מקום כלשהו בדחיפות ובבהילות. הבחירה להזכיר את גביש הסוכר (דבר מתיקה שוודאי אינו משביע את הרעב) נועדה לבטא את התקווה שהסוכר יתן לנמענת רגע מתוק ומנחם בימים קשים, כמו שמפורט בשורות הבאות – "אִם יִהְיוּ קָשִׁים הַיָּמִים הִזָּכְרִי בִּי לִפְעָמִים". כלומר, הדובר צופה שהנמענת צפויה לעבור תקופה קשה וכל מה שהוא מבקש ממנה הוא לזכור את החיים שהיא בנתה לאחר הטראומה, כלומר, שתזכור אותו.

וְאִם זֶה עוֹד מַסָּע נוֹאָשׁ
אֶל הַצְּרִיף, אֶל הַמִּגְרָשׁ
בִּמְסִלַּת הָעִיר הַיְּשָׁנָה
אִישׁ לֹא יְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה.

לאחר שהדובר מכין את הנמנעת לקראת המסע הוא עובר לתיאור המסע עצמו. המשפט "וְאִם זֶה עוֹד מַסָּע נוֹאָשׁ" מבהיר שלא מדובר במסע ראשון אל העבר, והנואשוּת היא בעצם הרצון להשיג משהו שכנראה אין אפשרות להשיגו. האמירה של מסע נואש "אֶל הַצְּרִיף, אֶל הַמִּגְרָשׁ" עשויה להיראות תמימה בהקשר של תיאור המסע, אולם כאשר מצרפים אליה את תיאור מסילת הרכבת הישנה שבה "אִישׁ לֹא יְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה" ניתן להבין מדוע המסע הוא נואש ומהווה מעיין עדות אילמת על השואה. האמירה "אִישׁ לֹא יְחַכֶּה בַּתַּחֲנָה" משמשת הד לתמונות העבר אשר הקולות שהיו בהן נעלמו ואינם. הרִיק מעיד על מה שהיה ואיננו עוד.

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת…

לאחר הבית השני חוזר הפזמון פעם נוספת ומעלה את השאלה האם ולאן נוסעת הנמנעת.

מִי יַמְתִּיק לֵילוֹתַיִךְ
מִי יַקְשִׁיב לְבִכְיֵךְ
מִי יִשְׁמוֹר צְעָדַיִךְ בְּדַרְכֵּךְ.

לאחר הפזמון השני מופיע בית שלישי מקוצר בין שלוש שורות (מעין קטע מעבר בין הפזמון השני לשלישי) שבו מעלה הדובר שאלות המדגימות פעם נוספת את דאגתו לנמענת. מכאן ברור לחלוטין כי הנמענת בוכה בלילות וכי לילותיה מרים. היא זקוקה למישהו שישמור את צעדיה בדרכה אל מעמקי הזיכרונות.

לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.

קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר.

הפזמון האחרון, המסיים את השיר, שונה במקצת מהפזמונים שבאו לפניו; במקום השורה "וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת" באה השורה "לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת". כלומר, שאלת עצם הנסיעה של הדוברת איננה מוטלת עוד בספק וכל שנותר לדובר הוא לומר לה "קְחִי מְעִיל יִהְיֶה לָךְ קַר".

"אפר ואבק" הוא שיר הנושא מתוך האלבום "אפר ואבק" שהוציא ב-1988 יהודה פוליקר – בעצמו דור שני לשואה. בנוסף לשיר הנושא שבלט במיוחד כלל האלבום גם שירים שזכו לפרסום – "שיר אחרי הגשם", "כאן התחנה טרבלינקה" ו"כשתגדל".

כבר עם צאתו זכה האלבום למעמד ייחודי בעולם המוזיקה הישראלי בקרב המאזינים והמבקרים כאחד; הוא מכר למעלה מ-70,000 עותקים וזכה לתשבוחות רבות מקרב המבקרים; ב-2005 אף נבחר האלבום במקום הראשון במסגרת פרויקט "100 האלבומים הטובים ביותר" שיזם העיתון "ידיעות אחרונות" ושבמסגרתו דירגו שורה של מבקרים ודמויות מעולם המוזיקה הישראלית את 100 האלבומים הטובים שיותר שהוקלטו בישראל.

ואולם, הוצאת "אפר ואבק" הייתה אירוע שמשמעותו חרגה הרבה מעבר לפרסום הרגיל שמתלווה להוצאת אלבום רוק – מוצלח ככל שיהיה. האלבום, והסרט שיצרה בעקבותיו הבמאית אורנה בן דור – "בגלל המלחמה ההיא" – העלו למודעות הציבורית את טראומת הדור השני לשואה, קרי בנים לניצולי שואה שנולדו לאחר השואה אך השפעת הטראומה שעברו הוריהם ניכרת בהם במידה זו או אחרת.

ביצוע של אייל כהן מ-2014, במסגרת העונה השלישית של תוכנית הטלוויזיה THE VOICE, שבה התמודד כאחד המתחרים: