אצלנו בכפר טודרא

בשנת 1976 העלה תיאטרון חיפה מחזמר שנקרא 'קריזה (אנשים במצוקה)'. המחזמר, שראשיתו בהצגה שנקראה 'עצבים', נכתב על ידי יהושע סובול והתבסס על שורה של ראיונות שערך סובול בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה ברחבי ישראל; כשנה לפני המהפך הפוליטי של שנת 1977, תיאר סובול את החיים ב'ישראל השנייה' (כפי שכונו אזורי המצוקה והעוני בישראל).

את המוזיקה למחזמר הלחין המוזיקאי שלמה בר, שצורף לצוות ההפקה של ההצגה. שניים מהשירים שכתב סובול והלחין בר התפרסמו ברבים ונכללו מאוחר יותר באלבום 'אלי שורשים' – אלבום הבכורה של שלמה בר ולהקת 'הברירה הטבעית' שיצא לאור ב-1979. השיר הראשון הוא 'ילדים זה שמחה' – שיר מחאה כנגד הולדה של הרבה ילדים כדי להגשים בגוף ובנפש את חזון המדינה היהודית רבת האזרחים. השיר השני, השונה מאוד באופיו מ'ילדים זה שמחה' – הוא 'אצלנו בכפר טודרא', שיר שתיאר את חוויית הכניסה לבית הספר של ילדי הכפר היהודי-ערבי טודרא, ששכן בהרי האטלס שבצפון מרוקו. על הנסיבות שהובילו לכתיבת השיר סיפר סובול:

בשנת 1976 ערכתי תחקיר לקראת כתיבת מחזה על שכבות המצוקה בישראל, ובמסגרתו ראיינתי אנשים רבים בעיירות פיתוח ובשכונות, ובין השאר גם בטירת הכרמל. באחד הראיונות אישה מרוקאית סיפרה לי את הסיפור, פחות או יותר במלים של השיר. אני זוכר אישה בשמלה כחולה.
(שיר של אשה בשמלה כחולה, 'מסע אחר')

התיאור של לקיחת הילד ("שהגיע לגיל חמש") ושלל המעשים שעושים לו כדי להביאו בשערי התרבות ("כתר פרחים", כתר על הראש ש"מלבישים לו", "חגיגה גדולה") מזכיר במובן מסוים את סדר העבודה של הכוהן הגדול ביום הכיפורים (וראו למשל את השימוש של להקת 'אלג'יר' בביטוי 'סדר העבודה' בשיר 'ירח במזל עקרב').

ואז את חתן השמחה
שהגיע לגיל חמש
אצלנו בכפר טודרא
מכניסים לבית הכנסת
וכותבים על לוח של עץ
בדבש מא' ועד ת'
את כל האותיות בדבש
ואומרים לו:
חביבי, לקק!
והייתה התורה שבפה
מתוקה כמו טעם של דבש
אצלנו בכפר טודרא
שבלב הרי האטלס

הבית השני הולך ומבאר את משמעות הטקס הזה עבור בני הקהילה. שוב חוזרת ההדגשה שהתרחשות היא "בכפר טודרא", אולי כדי לסמן את ייחודיות המקום בהווייה הישראלית, כלומר לשים אותו בהקשר שונה מהתהליכים החינוכיים שעוברים ילדים בישראל. את "חתן השמחה" מכניסים לא אל בית הספר כי אם אל "בית הכנסת", ומעמידים בפניו 'אותיות של דבש' ואומרים לו – "חביבי לקק!". השימוש במילה חביבי מעניין, שכן המילה משתמעת במשמעות דומה בשתי שפות (ערבית ועברית). התיאור של כתיבת "כל האותיות בדבש" על"לוח של עץ" מקושרת לפסוק בשיר השירים: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים ד, יא). אם התורה נמשלת לחלב, האותיות כאן הופכות לדבש – מסמנות את מתיקות ידיעת השפה והכניסה בשער התרבות. "התורה שבפה" הייתה מתוקה כמו "טעם של דבש", והתיאור מרמז על המסורת המזרחית שהתמקדה בהעברת התרבות וערכיה לא באמצעות המסמכים הכתובים, אלא מדור לדור. זוהי התורה שבפה. זו משמעות של מסורת המועברת מדור לדור בפעולה ישירה של הורה או של הקהילה אל הילד. 

כאמור, השירים 'ילדים זה שמחה' ו'אצלנו בכפר טודרא' הופיעו ב'אלי שורשים' – אלבום הבכורה של להקת 'הברירה הטבעית' שיצא לאור בשנת 1979. האלבום זכה לתהודה רבה והשיר 'ילדים זה שמחה' הושמע לא מעט ברדיו. 'אצלנו בכפר טודרא' אמנם לא הושמע באותה תדירות כמו 'ילדים זה שמחה', אך סימן את התרבות של יוצאי צפון אפריקה כחלק מהתרבות הישראלית. ציון שם הכפר והמיקום הגאוגרפי שלו סימנו את השונות התרבותית והגאוגרפית שבין הקהילות השונות.

עם זאת, השיר זכה גם לביקורת; כך למשל, במאמר 'הקלפטומניה של האדם הלבן' שפרסמה אורטל בן דיין באתר 'ארץ האמורי', טענה בן דיין – תוך התייחסות לדבריו של סובול שהובאו לעיל – שסובול ניכס סיפור של אישה יוצאת מרוקו שאת שמה הוא איננו זוכר, ועשה ממנו הון תרבותי וכלכלי שממנו לא זכו האישה והקהילה שאליה היא שייכת ליהנות.

ביצוע של 'הגרובטרון' בגישה משועשעת, ספק פרודית, תוך שימוש בכלי נשיפה המדגישים את האלמנט הקצבי של השיר ומעניקים לביצוע גוון בלקני: 

ביצוע מתוך תכנית הילדים 'קשת בענן':