בהיאחזות הנח"ל בסיני

אפילו בתיאור הקצר הזה מסמלת שמר את ההווי והאווירה של היאחזות הנח"ל – מצד אחד חיילת, ככל הנראה במדים. ומצד אחר – יחפה, קשורה לאדמה, לא מצייתת לפקודות מטכ״ל בנוגע לנעילת נעליים צבאיות. כדי שלא נחשוב חלילה שמדובר באיזו נערה פורקת עול, היפית בת התקופה, מאזנת מיד שמר את דמות החיילת על ידי ציון צמתה המונחת על כתפה. כך יוצרת שמר דמות של אישה צעירה ויחפה אך מהוגנת ושמרנית במידה, אישה המקפידה לאסוף ולקשור את סימני נשיותה ולהסתיר את כתפה בעזרת צמתה.

ובחצר היו החיילים
צולים דגים גדולים על גחלים
המון דברים יפים ראו עיניי
בהיאחזות הנח"ל בסיני.

שמר ממשיכה לתאר את אותם דברים יפים וייחודיים בהיאחזות. לעומת החיילת היחפה הבודדה, מתארת כעת שמר כיצד בחצר קבוצת חיילים צולים דגים על גחלים. גם כאן היא מנתקת את החיילים מתפקידם המובהק, כלומר הלחימה, ומציירת אותם כחבורה שעסוקה ב"לעשות על האש" בגרסת צליית הדגים. הדבר לא נאמר במפורש, אך סביר להניח שמדובר בדגים טריים שדגו החיילים.
הפער בין הידיעה שמדובר בהיאחזות נח״ל, היאחזות המזוהה עם מחנה צבאי אי שם בלב סיני, קרוב למדינת האויב מצרים (באותה עת), לבין התנהלות החיילים והחיילות האופיינית לקייטנה או לחופשה הרבה יותר מאשר לבסיס צבאי, מקנה לשיר תחושת ניתוק חלומית מהמציאות.
גם המוזיקה המלווה את השיר מעניקה לו פסקול של אווירה חלומית מרחפת, המדגישה את המרחבים ואת השלווה הפסטורלית בלב המדבר.

שם כל השֹרות והדליות והרינות
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות
עם כל האור וכל הפנאי
אשר ראיתי בעיניי.

בפזמון החוזר שמר מרחיבה את המבט ומפליגה מחיילת אחת ומקבוצת חיילים חסרי שם לעבר הכללתם בקבוצה – "שם כל השֹרות והדליות והרינות". מצד אחד, שמות כמו דליה ורינה המזוהים עם תנועת ההתיישבות והישראליות החדשה, ומצד אחר השם שֹרה המרמז על נשים שרות כהבעה פואטית של תפקידן וכן יוצר זיקה בין אותן חיילות צעירות לבין שֹרה אִמנו, אשתו של אברהם, שהתמונה שלה באוהל במדבר עולה מסיפור אברהם ושלושת המלאכים.
השיר אינו מבאר מה מייחד את אותה קבוצת נשים גנריות המכונות "שֹרות, דליות ורינות", אך התמונה שלהן פוסעות לאִטן בשדרת הקזוארינות הפכה לתמונת נוף פסטורלית המסמלת את התקופה.
כדאי להתעכב ולבחון את הבחירה בעץ בעל השם המוזר "קזוארינות" המשמש חרוז לכל אותן ״רינות״. הקזוארינה היא צמח שהובא לארץ ישראל מאוסטרליה לראשונה בתקופת המנדט הבריטי. בגלל גובהו ועליו הנותנים צל רב, נהגו הבריטים לשתול את הקזוארינות בשדרות. שמר בחרה בקזוארינה כדי לתאר את צמחיית ההיאחזות אף על פי שלא מדובר בצמח המותאם לתנאי מדבר קשים כגון האשל, או בצמח המזוהה עם נווה מדבר במזרח התיכון כמו הדקל. ככל הנראה משתמשת שמר בקזוארינות כדי ליצור זיקה בין אותה היאחזות בלב המדבר לבין תקופת הקסם של ארץ ישראל הישנה והטובה. נראה שהיא מתגעגעת לשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים שבהן חל המנדט הבריטי בארץ ישראל; שמר נולדה בשנת 1930 וכל שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ.

בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיניי
כשראיתי מעשה כשפים
ספרי שירה קטנים על מדפים

שירי רחל ו"כוכבים בחוץ"
כמו לפני שנות אלף בקיבוץ;
אני ממש שפשפתי את עיניי
בהיאחזות הנח"ל בסיני.

אם הבתים הראשונים עסקו בסימון מרומז של הקשר בין היאחזות הנח"ל בסיני לבין תנועת ההתיישבות בימי העלייה השנייה ולאחריה, בבית השלישי שמר מתפעמת עמוקות ולא מאמינה למראה עיניה כשהיא רואה "מעשי כשפים". מהם אותם "מעשי כשפים"? הם מתגלמים ב"ספרי שירה קטנים על מדפים", אך מה הופך את הימצאותם של ספרי שירה במקום לכישוף? מהו אותו כישוף המוגדר כקסם בעל איכויות מיסטיות הנתפס בדרך כלל בצורה שאיננה חיובית?
שמר מפרטת. אין מדובר בספרי שירה רומנטית ולירית משלהי שנות השישים ותחילת שנות השבעים; אין מדובר בשירה עדכנית של אנשים צעירים מהימים שבהם נכתב השיר. אלא מדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית – "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן ואסופת שירי רחל.
שני הספרים האלה הם יצירות מרכזיות וחשובות בתרבות הישראלית. "כוכבים בחוץ" היה ספרו הראשון והמשפיע ביותר של אלתרמן, ופורסם לראשונה בשנת 1938 בתקופת המנדט הבריטי. הספר מדבר על עירוניוּת ישראלית חדשה מלאת שדרות, חומות ומגדלים, עירוניוּת שנראית כאילו נלקחה הישר מהאגדות ובינה לבין העיר תל אביב מתקיימת זיקה עמומה לכל היותר (חוקרים רבים משייכים את דמות העיר בספר לעיר אירופאית כמו פריז).
ספר שירי רחל בלובשטיין, הידועה בכינויה "רחל המשוררת", רועת האווזים מקבוצת כנרת (אותה קיבוץ שבו נולדה וגדלה שמר), מלא בכמיהה לכינרת ולארץ ישראל גלילית מלאת פלגי מים, יפה ושופעת. שיריה של רחל התפרסמו לאחר מותה בשנת 1931, גם כן בתקופת המנדט הבריטי.
שמר מרגישה כאילו מאז אותה תקופה קסומה בקיבוץ חלפו ״שנות אלף", אך אם נבדוק כרונולוגית נראה שחלפו מאז רק 30 שנה. אם כך, מהו הכישוף שאליו מתכוונת שמר? הימצאותם של שירים מימי ילדותה המנדטורית אי שם בלב המדבר? לפי בית זה, הכישוף הוא חבורת גברים ונשים צעירים, חיילים וחיילות, החיים את חייהם בלב המדבר, מנותקים מעט מההווה ומחוקי הצבא, וקוראים את אותם ספרים שקראו דור או שניים לפניהם. אין פלא ששמר מרגישה צורך לשפשף את עיניה, שכן יותר מכול, דרך האבק והחול, היא רואה בהיאחזות הנח"ל בסיני את ימי ילדותה ונעוריה הקמים לתחייה מול עיניה.

בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיניי
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.

את ארץ ישראל האבודה
והיפהפייה והנשכחת,
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת.

ואני לא האמנתי לעיניי,
בהיאחזות הנח"ל בסיני.

עד עכשיו הופיעו הרעיונות במרומז בין השורות, ואילו כאן שמר כותבת במפורש – היא אינה מאמינה למראה עיניה כאשר דווקא שם הרחק בסיני היא פוגשת בפינה (וכאן עולה התמיהה אילו פינות יש במדבר שהוא שטח חולי, חשוף ומקומר בדיונות חול מעוגלות) את "ארץ ישראל הישנה… האבודה, היפהפייה והנשכחת". מדבריה של שמר על הארץ האבודה משתמעת דעתה על ישראל של אותם הימים – החדשה, המכוערת והנוכחת.
מוטיב הנוסטלגיה לארץ ישראל ההיא, המתייחס כזכור לפי שמר אל שנות המנדט הבריטי, הוא העומד בבסיס המשפט "והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת". ארץ ישראל הנוסטלגית הייתה ארץ נדיבה שכמו נתנה ליושביה ולא הושיטה את ידה כדי לקחת מהם. מכאן אפשר ללמוד שבעיני שמר, הזמנים שבהם מתרחש השיר הם זמנים שבהם הארץ או תושביה עסוקים בלקחת ולא בלתת.

בהיאחזות הנח"ל בסיני,
המון דברים יפים ראו עיניי
המון דברים יפים שבגללם
רציתי לחבק שם את כולם.

ללחוש לפרצופים הנבוכים:
הו "מי יתנני במדבר מלון אורחים"?

עם כל השֹרות והדליות והרינות,
אפסע לאט בתוך שדרת קזוארינות
עם כל האור וכל הפנאי
אשר ראיתי לפניי, במו עיניי במו עיניי.

בבתים האחרונים חוזרת שמר בסגירת מעגל אל תחילת השיר. במהלך השיר היא עוברת מטמורפוזה: מצופה נפעמת העומדת מן הצד ומתעדת את פליאתה ומחשבותיה ביחס למה שרואות עיניה היא הופכת לדמות אקטיבית בשיר – החל ברצון לחבק את כולם, ועד הרצון ללחוש לפרצופים הנבוכים "מי יתנני במדבר מלון אורחים" לא רק פעם אחת כי אם פעמיים. (אפשר לנחש שמקור מבוכתם של החיילים הצעירים באישה בשנות הארבעים לחייה הניגשת אליהם ומחבקת את כולם.)
הביטוי "מי יתנני במדבר מלון אורחים" מופיע בספר ירמיהו פרק ט', ומתייחס לרצונו של הנביא להתרחק ולמצוא מחסה בלב המדבר, מלון אורחים, למי שקצה נפשו מעמו באותה עת. בהמשך הפסוק מתברר מדוע רוצה ירמיהו לברוח אל לב המדבר – "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלון ארְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בּגְדִים. (ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁונָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאתִי לא יָדָעוּ נְאֻם ה".
שמר משתמשת בציטוט מירמיהו כדי להביע את אכזבתה מהתנהלות העם באותה עת. אך על מה יצא קִצפו של ירמיהו על בני עמו עד כדי הפנטזיה לברוח הרחק אל המדבר רק כדי לא להיות במחיצתם? ירמיהו רואה את בני עמו באותה עת כבוגדים ומנאפים, שקרנים ועושי רוע, חסרי אמונה ודרך. האם זה מה ששמר חשה כלפי בני עמה באותה עת?
הלחן המתקתק והיפהפה, הקצב האִטי והמקצב ה"סלוני" מצטרפים יחדיו לתחושה הנוסטלגית שיוצר השיר. ריבוי הקולות המזמרים מול הזמרת היחידה (מירי אלוני) חיזק את תחושת הקולקטיב בשיר וגרם לו להיתפס כשיר נוסטלגי לארץ ישראל הישנה והטובה. עם זאת, בין השורות אפשר לקרוא את השיר דווקא כשיר מחאה חריף ונוקב נגד מדינת ישראל החדשה והמכוערת שממנה רוצה שמר לברוח אל העבר, כפי שהיא רואה אותו מתגשם מחדש בהיאחזות הנח"ל בסיני.
בעיוות אירוני של הזמן, עם השנים הפך השיר הנוסטלגי לתקופה קודמת, לסַמָן של נוסטלגיה לתקופה שבה הוא נכתב, כלומר לשלהי שנות השישים ותחילת שנות השבעים, לאותה תקופה שממנה רצתה שמר להתרחק עד לב המדבר כדי למצוא בו שאריות של ארץ ישראל הישנה והטובה בעיניה.