בצהרי היום

בסוכות 1987 יצא הזמר מאיר אריאל לסיבוב הופעות ברחבי ישראל, אך במקום ללכת למועדונים מוכרים ולמקומות המוכרים האחרים שבהן מתקיימות הופעות, החליט אריאל להסתובב ברחבי הארץ ולנגן לקהלים שונים ברחבי המדינה – מעכו שבצפון, דרך בסיס צנחנים בשומרון, וכלה בהופעה בקיבוץ סמר שבערבה. לסיבוב ההופעות של אריאל הצטרפה להקה המורכבת מחבריו הטובים (הגיטריסט יהודה עדר, נגן הבס מיקי שביב, המתופף רע מוכיח ומבקר המוזיקה יואב קוטנר), והמסע של החבורה אף תועד בסרט שנקרא 'מסע הבחירות של מאיר אריאל'.
לאחר שהסתיים 'מסע הבחירות'* פרסם אריאל טור בעיתון "כותרת ראשית" (שיצא לאור בשנים 1988-1982) שבו הוא תיאר את סיבוב הופעות שלו, בין היתר את ההופעה שהתקיימה במרכז המסחרי בירוחם. דיוויד ברוזה נתקל בטור על המסע והלחין אותו, ובהקלטת השיר השתתף מאיר אריאל עצמו. שם הטור היה 'בצהרי יום'.

*על פי מאמר של יואב קוטנר באתר "רוק.נט" ("מאיר אריאל מתכונן לבחירות"), הטור נכתב ופורסם עוד בטרם יצא אריאל ל'מסע הבחירות', כך שהוא טמן בתוכו אלמנט 'נבואי' שביטא את תחושותיו של אריאל לגבי המסע העתיד לבוא.

הסימון של ירוחם כמקום אקזוטי המצוי בשולי המרחב הישראלי, בא לידי ביטוי בעצם הרצון לרדת אליו ולשתות "פחית של צהריים" (כפי שמתאר אריאל בשפתו הציורית). כלומר העיירה הדרומית הקטנה מזוהה כמקום שבו ניתן לשתות "פחית של צהריים" ותו לאו. המילה "צהריים" מסמלת את שיא החום של המדבר ואת השעה שבה אור השמש מסנוור בצורה החזקה ביותר, ובמקביל גם מקשרת את השיר אל עולם המערבונים. וכפי שמפרט הפזמון בהמשך – "כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר". במרכז השיר עומדת חוויית מפגש בין איתני הטבע ובין האדם שמכניע אותם וכופה עליהם את רצונו. 

התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה
כמו טורבו מאופק

העיסוק ב"תענוג" בהקשר המדברי מפתיע במיוחד. הירידה לירוחם ואל לב הדרום לא נתפסת כמסע תענוגות, ובכל זאת אריאל כותב על התענוג ב"הליכה איטית שקולה ומדודה" – תיאור המדגיש את השלטת כוח המחשבה של האדם על העולם. החום בחוץ לא גורם לדובר וחבורתו למהר את צעדיהם אלא להיפך – התענוג הוא בהתעלמות מהחום ובניצחון הרוח על מזג האוויר, משל לאדם ההולך על גחלים לאטו ומשליט את כוח המחשבה על הגוף. הדימוי של 'הטורבו המאופק' חותם את השורה. אריאל מודע לכוח המנוע שהוא טומן בתוכו כאדם, הכוח שמצוי שם כדי לצנן את האוויר ולגמוא מרחקים. אך כאן הכוח הוא כמו "טורבו מאופק", כלומר הדובר מודע לכוחו אך הוא עדיין מאופק, שומר את עצמו. 

השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה
משתחררים בתענוג בכל הגוף

בהמשך ל'טורבו המאופק', אריאל מדבר על "השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה" – תיאור פרדוקסלי שכן הנסיעה ברכב היא סטטית, והנוסעים כמעט ולא מפעילים את שריריהם פרט לנהג, שעושה שימוש מינימלי בגופו על מנת לנהוג. ובכל זאת, למרות העובדה שהמאמץ איננו פיזי במובהק, השרירים עצמם חבוטים ממסע וממשא הדרך. גם כאן עולה המתח בין האדם לבין הטבע, רק שכאן המצב מתהפך, יציר כוחו של האדם – הרכב, הוא זה שמעייף את השרירים שלכאורה כמעט ולא פעלו.

משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחול על הפרצוף

המאבק בין האדם לרוח, שמצליפה "אבק וחול על הפרצוף" ומייצגת את איתני הטבע, מעלה שוב את המתח שבין כוחות הטבע וכוחות האדם. ההתנהלות של הדובר וחבורתו משולה למי שבא להטיל את מוראו על המדבר, ונתקל באויב ראוי המנהל מול החבורה קרב של ממש.

וכל העניין
הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר

הפזמון מביא לידי ביטוי את מה שקודם רק נרמז – כל העניין מתמצה ברצון לקרוא תיגר על המדבר. "לב מדבר", המקום החם ביותר, הוא המקום שבו מבקש האדם "לשתות משהו קר" – אמירה המגלמת בתוכה מסר ברור – הרצון לשלוט על המדבר, להכניע אותו, להפריח אותו. 

העיירה עושה את עצמה מתנמנמת
אותנו זה אפילו לא מצחיק
חוצים ברחבה בכמו חגיגיות סמויה
עוזבים לשמש שתעיק

בשלב זה השיר מתנתק מהמרחב הממשי ועובר אל ארץ המערבונים – אל המרחב המדומיין של הדוברים בשיר. "העיירה עושה את עצמה מתנמנמת" אך את הדוברים "זה אפילו לא מצחיק" שכן הם קשוחים להפליא, והדבר כלל אינו אמור להצחיק אותם בשום צורה ועניין. הם ממשיכים במסעם המדומיין ברחבי העיירה בתיאור מודע לעצמו – "בכמו חגיגיות סמויה", ו"עוזבים לשמש שתעיק". התיאור הגדוש של העיירה שהופכת לעיירת רפאים, החגיגיות הסמויה הטמונה בהכנה לניצחון או למוות, השמש שמטפסת מעלה-מעלה ומעיקה על התודעה, התפאורה במקום – כל אלה מתארים ומכינים את הרגע המוכר כל כך מהמערבונים – הדו-קרב שיתרחש בצהרי היום. 

צרור נקישות טמבור עוצר אותנו כאחד
נימה וחצי מהצל

כאן מתחילה להתגנב אל תוך השיר המציאות הקונקרטית, שתגיע לדו-קרב בהמשך. "צרור נקישות הטמבור"מסמן במידה מסוימת את המרחב הממשי שכן הצליל המדברי של הטמבור איננו מגיע ממדבריות המערב הפרוע של אמריקה אלא מהזירה המקומית (הטמבור הוא כלי הקשה המהווה גרסה משוכללת יותר של מה שמכונה "תוף מרים"). כלי ההקשה לא רק בונה את המתח המצטבר שמתואר בשיר בכללותו, אלא גם יוצר גם מתח ספציפי בתודעה של הדובר וחבורתו – חדירתו של המרחב הממשי אל תוך המרחב המדומיין שבו הם מדמיינים את עצמם.

עומדים בשמש לא ניד, לא זיע, מחכים
נימה וחצי מהצל

החזרה על הביטוי "נימה וחצי מהצל" מעידה על הקרבה שבין התפיסה לבין המציאות. הדובר וחבורתו מתעקשים לעמוד ולחכות בשמש ל"לא ניד" ול"לא זיע", למרות שבסמוך אליהם ("נימה וחצי") קיים מרחב מוצל – מה שמרמז על הקרבה שבין הדמיון למציאות. המִדְבָּר אמנם מאפשר לדובר להלביש עליו את המרחב המדומיין שבו הוא מצוי – כמעין תפאורה מאובקת מאיזה מערבון נשכח, אולם אסור לשכוח לרגע שמדובר בפנטזיה בלבד. הדובר איננו רואה את המִדְבָּר אלא מלביש אותו בכסותו. הוא קרוב אל המציאות – רק "נימה וחצי" – אך בהרבה מובנים המרחק ביניהם הוא עצום.

וכל העניין….

עודנו עומדים לא זיע, לא ניד
נימה וחצי מהצל
כשאיזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש
ופה שבאוזנינו ממלל

בזמן שהדובר וחבורתו מחכים לשווא להופעתו של יריב כלשהו שיתמודד מולם בדו-קרב על התודעה, מופיעה פתאום לעומתם יריבה – "איזו מקומית". בניגוד לדובר וחבורתו, שעומדים ומתעלמים מהשמש, נראה שבת המקום מודעת לסכנות ולקשיים של המדבר; היא "נועצת אף בשמש" ו'נועצת' את פיה באוזני החבורה – כלומר חושפת לשמש רק את המינימום ההכרחי הנחוץ לה כדי לדבר. 

תראו תראו את ה'גארי קופרים' האלה 'קלינט איסטוודים' דמי קולו, 'יענו' בזים לשרב
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב

כאן מגיע לשיאו הדו-קרב המתואר בשיר, ואריאל מתאר אותו כמתבונן על העלילה כולה מהצד. 'המקומית' מלגלגת על הסיטואציה המדומיינת של השיר ועל הדובר וחבורתו. היא פונה אליהם בלגלוג ואומרת "תראו את ה'קלינט איסטוודים' ואת " 'הגארי קופרים' האלה" (גארי קופר וקלינט איסטווד הם שני גיבורים קלאסיים של מערבונים, גארי קופר אף כיכב במערבון "צהרי היום), אבל מוסיפה גם את הביטוי "דמי קולו" (בספרדית – "מהתחת שלי") – כלומר חיקוי זול של הדבר האמיתי, של גיבורי המערבונים האמיתיים. הם " 'יענו' בזים לשרב", היא אומרת, אבל בפועל היא מודעת לתדמית המזויפת של חבורת המבקרים. למרות שאיננו יודעים דבר על 'המקומית' – לא את שמה ולא את מוצאה, מהעגה שלה עולה שהיא ככל הנראה ממוצא מזרחי שכן היא עושה שימוש בערבית ("יענו") ובספרדית ("דמי קולו"). המשפט אחרון שהיא אומרת להם –"הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב" – מבליט עוד יותר את התפיסה הקוטבית שלה, והמסר המגולם בדבריה הוא "צאו מהסרט שאתם חיים בו. כאן זה לא המערב הפרוע אלא הנגב, כאן זה לא עיירה נידחת בטקסס אלא ירוחם, כאן זה לא אמריקה אלא ארץ ישראל, כאן זה לא המערב אלא המזרח התיכון – בין אסיה לאפריקה". 

וכל העניין….

נימה וחצי מהצל, אנחנו סובבים
ונעים באטיות מרבית
חוצים שקולים את הרחבה של המרכז המסחרי המאובק
ונכנסים אל המכונית

אחר הצהריים נגביים, מה עכשיו? לאן נוסעים?
מכחכחים בגרון
אולי נספיק עוד להרוג תורכי קטן של ערב
במצפה רמון!

בתי הסיכום של השיר לכאורה אינם מתבקשים, אריאל היה יכול להשאיר את השיר בנקודה שבה מסיימת 'המקומית' את דבריה ולהשאיר את השיר עם סוף פתוח. אבל אריאל ממשיך ולוקח את גיבורי השיר הלאה. הם הבינו שהם הפסידו בדו-קרב מול המקומית, ומשהו מהמקומיוּת חודר גם להם אל התודעה. הזמן הוא"אחר הצהריים נגביים" (זו פעם ראשונה שהנגב מופיע בשיר), ואנשי החבורה "מכחכחים בגרונם" וממשיכים לחפש ריגושים בדרום. הם רוצים להמשיך במסע ותוהים אם יספיקו "להרוג תורכי קטן של ערב במצפה רמון". ניתן לראות כאן התקרבות מסוימת בין התודעה שרואה את המרחב הדרומי דרך עיניים של מערבונים, ובין אלו שרואים אותו נכוחה – כפי שהוא.

מבחינה מוזיקלית, השיר משופע במוטיבים מוזיקליים המאפיינים מוזיקה של סרטי מערבונים – קולות של בוקרים ("היי היי"), אווירה איטית ו'עצלה', ונגינת מפוחית שמודגשת על ידי גיטרת 'סלייד' (גיטרה שעליה מנגנים באמצעות צינור מתכת או זכוכית – טכניקת היוצרת צליל יללה ויבבה שמזוהה עם מוזיקת מערבונים).

השיר "בצהרי יום" ראה אור באלבום "נשיקה גנובה" – אלבומו של דיוויד ברוזה שיצא לאור ב-1991. האלבום, שסימל את חזרתו של ברוזה לפעילות בישראל לאחר כמה שנים של קריירה בינלאומית, התבלט בעיקר בזכות השיר "מתחת לשמים" (שגם את מילותיו כתב מאיר אריאל). אך עם השנים, ולאור המודעות הציבורית ההולכת וגוברת לבעיות של הנגב והדרום, החל השיר "בצהרי יום" להיות מושמע יותר ויותר.

בשנת 2012, במלאת 70 שנה לחברת המשקאות "פריגת", יצרה החברה פרסומת שבה הוצג 'מסע' להקמת 'פרדס' בירוחם (למעשה גינה עירונית עם עצי הדר שהוקמה בתרומת החברה). בפרסומת נעשה שימוש בשיר "בצהרי יום" כפסקול המוזיקלי המלווה את ה'מסע' (ראו בסעיף "קישורים אחרים").

קישורים חיצוניים:

הפרסומת של חברת "פריגת", שבה נעשה שימוש בשיר "בצהרי יום" כפסקול המוסיקלי המלווה את 'מסע' הקמת ה'פרדס' בירוחם:  

דניאל זמיר מבצע את השיר בגרסה קצבית, המתמקדת יותר בצד המוזיקלי של השיר ופחות בצד הטקסטואלי שלו: