ברוש

המשורר הרומאי הנודע אוֹבִידִיוּס כתב בספרו 'מטמורפוזות' על המיתוס של קיפרסיוס, שהתאבל על כך שהרג בטעות את צבי טיפוחיו עד כדי כך שהפך בעצמו לברוש (Cupressus בלטינית), כאות לאבלו הנצחי: 

אבל עולם אתאבל על הצבי! אל אחדל מלבכות לו!

ויזרמו כל דמיו בדמעות, כי בכה ללא הרף

צבע ירוק ילבשו אבריו – וקווצות תלתליהו

שפארו את מצחו הצחור הזדקרו כלפי מעלה

ותסתמרנה כולן – הפכו לצמרת בו רגע

היא מעתה לגבהי השמים תביט בעצבת

אולי בשל כך הפך הברוש לסמל של אבל, ואולי בשל קומתו התמירה או בשל העובדה שבכל עונות השנה הוא אינו משיר את עליו ושרוי תמידית בתנודה מול הרוח. הן באירופה, הן בעולם המוסלמי והן בישראל נוטעים ברושים בבתי קברות.

עוד לפני אובידיוס, הִרבה הנביא ישעיהו לציין את הברוש כעץ ארץ ישראלי: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיהו מא, יט), "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ תחת (וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נה, יג), "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד" (ישעיהו ס, יג).

ברוש המצוי מסמל בישראל גם את גבולות הפרדסים ושבילים כפריים. דמותו התמירה השתקפה רבות בתרבות הישראלית הפופולרית, החל מציוריו של מיכאל קובנר, דרך שירי שלמה ארצי ועד השיר שהקדיש לו אהוד מנור – "ברוש", שיר שכמו "ימי בנימינה" תיאר את זיכרונות של מנור מילדותו במושבה בנימינה.

מנור מספר שהשיר נכתב אודות ברוש מסוים, שצמח מול מרפסת בית הוריו בבנימינה. ברוש בודד, נוטה על צדו, שורד מול הרוחות העזות, לבדו, בלבו של שדה קוצים… פעם, כשחזר אהוד הביתה לחופשת סופ"ש מהצבא, גילה שהברוש נעלם ובשדה הקוצים החלו פועלים לסלול ולבנות… הברוש, שצלח את אימת איתני הטבע, נפל עקור שורשים לרגליו של קבלן… (אסף אשתר)

הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמים.

הדובר מציין את הברוש הניצב "לבדו, מול אש ומים". לכאורה המים מסמלים את החיוני עבור העץ ואין בזה יתרון גדול לעמוד מולם בעוצמה, אך המים עדיין מהווים הנגדה לאש שמתגלמת בשמש, ומעמידה את הברוש (כמי שנמצא מעל כוחות הטבע) "לבדו עד השמים". 

ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.

הרצון ללמוד את דרכו של עץ אחד משקף את רצונו של הדובר להסתגל אל כוחות הטבע, וכאן גם מתבהר שהברוש הוא ככל הנראה משל לאדם שניצב לבדו מול איתני הטבע, לא במטרה לעמוד כנגדם אלא בניסיון להתפשר ולמתוח את מידתו עד שצמרתו תיגע בעשב, כלומר לעבור תהליך של צמצום. 

ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

בניגוד לברוש, הדובר רואה את עצמו "כתינוק שנשבר ולא יכול מול פני השמש" – מול החמסין ומול הקרה. הבחירה לראות את עצמו כתינוק שעדיין לא מסוגל לדאוג לעצמו ולהסתדר מול איתני הטבע לבדו מעלה שאלות על היחסים שבין האדם לבין הטבע; בעוד שהאדם מנסה להתמודד עם איתני הטבע (החמסין והקרה) באמצעות טכנולוגיה ובאמצעות עימות "חזיתי" עם הטבע, הברוש פשוט מתכופף עד הדשא ונותן לסערה לחלוף בלי שיישבר.

אריאל זילבר, בנם של הזמרת ברכה צפירה וכנר התזמורת הפילהרמונית בן עמי זילבר, החל את דרכו המוזיקלית בחו"ל ככותב שירים לאחרים ויוצר מוזיקה לפרסומות בצרפת ובאנגליה. כחלק מניסיונו לפרוץ כזמר בשוק הצרפתי, ב-1973 הלחין וביצע זילבר שיר שנקרא "אלו החיים" (C'est Le Vie).

באותה שנה חזר זילבר ארצה וב-1976 ראה אור אלבומו הראשון – "רוצי שמוליק". באלבום הופיע הלחן של השיר הצרפתי עם מילים עבריות שחיבר אהוד מנור. מאוחר יותר קרא זילבר ללהקת הליווי שלו "להקת ברוש" (על שם השיר), ולימים התפרסמה הלהקה כלהקת הבית של התכנית "זהו-זה" בטלוויזיה החינוכית.

השיר "אלו החיים" (C'est Le Vie) – הביצוע המקורי של זילבר בצרפתית:

ביצוע של אביתר בנאי במסגרת פרויקט "עבודה עברית".

בנאי ציין שאביו, השופט יצחק בנאי, הביא את השיר כדוגמה לשיר עברי טוב ובעל מסר: 

ביצוע של עלמה זהר ששימש כשיר הנושא של הסדרה "פלפלים צהובים":