ברחוב הנשמות הטהורות

ב-8 ביולי 1959 פרצה תגרה בבית הקפה 'רוזוליו' ששכן בוואדיסאליב (שכונת עולים שאוכלסה בעיקר על ידי יוצאי צפון אפריקה ורבים מתושביה היו מובטלים). משטרת חיפה הוזמנה למקום, ובמהלך הניסיונות לפזר את התגרה נורה תושב השכונה עקיבא אלקריף (סבל בשוק הסיטונאי בחיפה). האירוע עורר מהומה גדולה שזעזעה את מדינת ישראל: עוד באותו היום פרצו מהומות, למחרת היום יצאו מאות מתושבי השכונה להפגין מול תחנת המשטרה, ומאוחר יותר הפכו ההפגנות להתפרצויות אלימות של יידויי אבנים, חסימת כבישים, הצתת מכוניות, ושוד וביזה של חנויות במרכז הכרמל. סניפי המפלגה השלטת – מפא"י, הפכו למטרה עבור תושבי השכונה שנתנו פורקן לרגשות תסכול מתהליך הקליטה בישראל ולתחושות של קיפוח על רקע עדתי והזנחת שכונות העוני. 

'אירועי ואדי סאליב' הדהדו גם כעשור לאחר מכן, ב-1971, כשהחלה המחאה של תנועת 'הפנתרים השחורים' בשכונת מוסררה בירושלים. בשני המקרים פרצו המחאות על רקע הטענה שהזנחת הממסד את שכונות המצוקה ותושביהן (בעיקר עולים יוצאי ארצות האסלאם שכונו בשם הכללי 'מזרחים'), והיעדר הפניית משאבים צודקת לפתרון הבעיה, יצרו בשכונות אלה מציאות חיה קשה. בין היתר הועלתה הטענה שילדים ונערים שגדלו בשכונות הללו 'הוסללו' (כלומר, הופנו על ידי הממסד להכשרה מקצועית) למסלול של מקצועות בעלי רמת הכנסה נמוכה, מה שהביא לכך שחלקם אף פנו אל חיי פשע. 

השסעים החברתיים היו אחד הגורמים שהביאו ל'מהפך' הפוליטי ולסיום של שלטון מפא"י לאחר קרוב לשלושה עשורים; ב-1977 עלה לראשונה הליכוד לשלטון, וראש הממשלה הנבחר, מנחם בגין, הכריז על 'פרויקט שיקום שכונות' – פרויקט ייחודי לשיקום שכונות המצוקה והפיכתן לשכונות מתוקנות – הן בממד החזותי והן בממד החינוכי.

השיר 'ברחוב הנשמות הטהורות' אמנם אינו עוסק באופן מוצהר בתיאור החיים בשכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח, אולם ניתן לראות בו תיאור המאפיין את המצוקות שפקדו את חייהם של תושבי השכונות והעיירות הללו.

ברחוב הזה שוכנים קבצנים, ומעניין לבחון את שלל הפעילויות שהקבצנים האלו עוסקים בהם. הקבצנים מתוארים כ"פושטי עורות, גורפי כספים" ו"פורטי שטרות", כלומר עבודת חלפני כספים, מהמרים, או מלווים בשוק האפור. בכל מקרה מדובר בפעילויות כלכליות בתחום האפור. המושג 'פשיטת עור' מתבהר כדימוי לפשיטת עורו של לקוח הלווה כספים או נזקק לעזרתם. במקביל מתוארים הקבצנים כמי ש"חושפים מומים לעשרות" – למעשה זו הפעם הראשונה בשיר שהקבצנים מתוארים בהקשר של קיבוץ נדבות. את המשפט הזה ניתן לקרוא בצורה דואלית: מצד אחד הקבצנים חושפים את מומיהם בשביל לעורר את רחמי העוברים והשבים ולקבל את נדבת ידם, ומצד שני הם אלו החושפים את מומם של ההמון – אותם עשרות החולפים על פניהם, כיצד? בהיותם אנשים המתפרנסים מיצריהם האפלים של אנשים – מהמרים, מכורים כפייתיים, פורקי יצרים. כך גם ניתן להבין את השורה החותמת את הבית ומתארת את הקבצנים כ"מנגנים על כינורות" – הם מנגנים בכינורות כנגני רחוב כדרך נוספת לייצר לעצמם הכנסות בחיים. לחלופין, ניתן לראות זאת כדימוי להיותם אלו המנהלים את העולם האחר, העולם המקביל שמחוץ למסגרת הנורמטיבית, המתזמרים של סימפוניית היצרים בעולם התחתון. 

ברחוב הנשמות הטהורות
הפנסים ללא אורות
אזוב וטחב בקירות
הגנבים בחצרות
אוספים בשקט אוצרות

הבית השני מתאר את הרחוב שבו עוסק השיר. הרחוב חשוך כי "הפנסים ללא אורות", והוא גם מוזנח ומלוכלך – "אזוב וטחב בקירות". וכשגם הממסד (האחראי על התאורה) וגם אנשי השכונה (האחראים על ניקיון קירות מטחב) מסירים את אחריותם מהשכונה, מופיעים גורמים המנצלים את המצב לטובתם. כך בחסות החושך מופיעים "הגנבים בחצרות", כמו הקבצנים בבית הראשון, וגם כאן מתאר השיר את הגנבים בתפקיד קצת מוזר, במקום לגנוב מהבתים הם "אוספים אוצרות בחצרות". מהם אותם אוצרות? אילו אוצרות ניתן למצוא בחצרות ומדוע הם צריכים לגנוב ממה שנמצא במרחב הציבורי מלכתחילה? בשלב זה השיר אינו עונה על כך במישרין. 

לכל רחוב
יש שם פרטי
אשר מעיד על טיב יושביו
בכל רחוב
תלויים שלטים
על צדיקים ללא רבב

כאן עובר השר (הן מבחינה מילולית והן מוזיקלית) מתיאור עולם קשה, אפל, מינורי ובעל מקצב אטי, לפזמון סוער וסוחף בעל מקצב מהיר.

המילים עוסקות בשם הרחוב – "לכל רחוב יש שם פרטי, אשר מעיד על טיב יושביו" – משפט שהווה ניגוד לכל מה שתואר בשיר עד כה, שכן אם רחוב ששמו הנשמות הטהורות מאוכלס בקבצנים וגנבים, כיצד הוא מעיד על טיב יושביו?

הפזמון ממשיך וקובע שבכל רחוב "תלויים שלטים על צדיקים ללא רבב". המושג 'ל"ו צדיקים נסתרים' ידוע ביהדות כמונח המתאר את הצדיקים הנסתרים של העולם שבזכותם העולם מתקיים, על אף שהם נסתרים מהעין וסמויים לציבור הרחב. כאן השיר מתאר את הצדיקים בצורה הפוכה לחלוטין – שמם של הצדיקים ללא רבב, הנקיים מכל אות קלון, תלוי על שלטים. הם אינם סמויים מהעין כלל, אולי כדי להעיד על האירוניה שבין שם הרחוב המעיד על טיב יושביו ויושביו בפועל – גנבים וקבצנים. 

ברחוב הנשמות הטהורות
הנערים עושים צרות
ונטפלים לנערות
פותחים תיקים וחקירות
מלכלכים את הקירות

בבית השלישי השיר מתנתק מהדימויים הסמליים ומדבר על הנערים ש"עושים צרות". הם אינם עבריינים (עדיין) אלא "עושים צרות", אך מהן הצרות? הם "נטפלים לנערות". גיל הנעורים הוא הגיל שבו "ההורמונים חוגגים", העניין במין השני גובר וחיזור היא פעולה לגיטימית לכאורה. אך הנערים אינם מחזרים בצורה המקובלת אלא "נטפלים לנערות".

כעונש על התנהגותם, כנגד הנערים נפתחים "תיקים וחקירות". האם העונש הוא מידתי? בהשוואה למה לבתים הראשונים שבהם מככבים הגנבים והקבצנים אשר אינם נענשים? ואולי ניתן לקרוא את הבית הזה כתוצאות ההזנחה המתוארת בבתים הראשונים, בבחינת מי שגדל במקום שבו הממסד והחברה מתנערים מאחריות, סופו לגדול חסר כלים להתמודד עם המציאות, וגם כשברצונו ליצור קשר לגיטימי עם בני המין השני הוא עושה זאת בדרך לא לגיטימית של היטפלות, וסופו למצוא את עצמו מידרדר במהירות אל עולם החקירות והתיקים הפליליים. 

ברחוב הנשמות הטהורות
שלחו שלשה למאסר
מפני שלא ידעו מוסר
ועל השלט שהוסר
שינו את שם הרחוב הצר
שינו לדרך כל בשר

הבית האחרון בשיר נקרא כסוף ידוע מראש להשתלשלות המאורעות. בסוף השיר הנערים אינם, שלושה נשלחים למאסר "מפני שלא ידעו מוסר", האם בשל היטפלות לנערות או בשל אי ידיעת המוסר החברתי הכללי? השיר אינו עונה, אך למרות שאי ידיעה אינה פוטרת מעונש, אין ספק שהשיר נותן את הדעת לעובדה שהשלושה "לא ידעו" מהו מוסר, ואולי הקריאה אינה צריכה להיות שהם עשו דברים בניגוד למוסר, אלא שמי שגדל בשכונה שכזו לא יודע מהו המוסר שעל פיו הוא צריך לכוון את דרכו.

השורות החותמות את השיר חושפות את הזיוף הטמון בשם השכונה, "ועל השלט שהוסר, שינו את שם הרחוב הצר… לדרך כל בשר". אנו למדים שהרחוב הוא צר, אולי כהתכתבות עם השיר 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'. כל הרחוב הצר הזה הוא רק גשר שעליו חולפים החיים מצד אחד לצד השני, מבלי שלנערים יש יכולת היחלצות או שליטה בגורלם.

רחוב הנשמות הטהורות מקבל סוף סוף את השמו האמיתי והראוי – "דרך כל בשר", שגם אותו ניתן לקרוא בקריאה דו משמעית. מצד אחד – הדרך שבה הולך כל בשר – קרי מוות, ומצד שני ניתן להבין זאת כדרך כל בשר – דרך המסמנת את התאוות והרצונות החייתיים של האדם, המגולמים במושג בשר, כלומר בשר אל מול הרוחני-הנפשי. כאן למעשה נחשף פרצופו האמיתי של הרחוב, נקרעת המסכה המיתממת מעל פניו, ויחד עם השלט שהוסר, הרחוב מקבל את שמו האמיתי. זהו מקום מחוץ למרחב הראוי והנכון לחיים, מחוץ למקובל – דרך התאוות והיצרים, דרך המוות.

השיר 'ברחוב הנשמות הטהורות' נכתב על ידי שמעון ספיר ונתן כהן והוקלט ב-1972, כשכהן עדיין שירת בצה"ל כחלק מצוות הוויי הנדסה קרבית; מתי כספי, המנהל המוזיקלי של הלהקה, אף השתתף בהקלטת השיר, כזמר המבצע קולות רקע. השיר זכה להצלחה רבה לאחר שיצא לאור והושמע רבות ברדיו; למרות עיסוקו בשכונות מצוקה הוא נתפס כשיר קנוני בזמר העברי. השילוב בין ההפקה מרובת הקולות, כמעט מקהלתית, יצר דיאלוג של יחיד מול חברה והפך את השיר למיני אופרת פופ העוסקת בחיי האדם ובנסיבות שמובילות אותו בנתיבי חייו.

לאחר שחרורו מצה"ל הקים כהן את 'להקת הנשמות הטהורות'. ההצלחה הגדולה של השיר ושל להיטים נוספים של הלהקה (כגון 'אחכה לך' ו'שלא יגמר לי הלילה') יצרו ביקוש גדול להופעות חיות, ולאחר חודשים של סיבוב הופעות אינטנסיבי בכל רחבי הארץ (ואף בחו"ל) החלו להיווצר מתחים פנימיים בקרב חברי ההרכב, מה שהוביל בסופו של דבר להתפרקותה של הלהקה.

'להקת הנשמות הטהורות' אמנם הוציאה אלבום אחד בלבד, אך מאז הוצאתו ועד היום מהדהד האלבום כיצירת מופת.

הזמר עופר לוי ביצע את השיר תוך הדגשת האלמנט המזרחי בלחן ובעיבוד, מה שהופך את השיר מ'כמעט-משל' על מצוקה וקושי לשיר העוסק בצורה ישירה במציאות החיים בשכונות המצוקה. הביצוע מגלה אמפתיה גדולה לכל אותם תושבי שכונות אלה אשר מזלם לא שפר עליהם:

קרן אן ביצעה את השיר במסגרת הפרויקט 'עבודה עברית' לציון 60 שנה ליצירה ישראלית עברית. אן, שנולדה וגדלה אמנם בישראל, זכתה לפרסום דווקא בצרפת ובאירופה; לאחר שנים שבהן שרה בעיקר בצרפתית ובאנגלית, הקלטת שיר בעברית הייתה אירוע ייחודי ביצירתה. בביצוע מודגש הממד הטראגי של השיר, והפזמון נשאר באווירה השפופה והעגומה שעמו מתכתבת גם שירתה המלחששת של אן. גם ההפקה המוזיקלית מדגישה את הממד 'העתיק' של השיר: