הבלדה על חדווה ושלומיק

אנטי תרבות, פירושה, שארץ שלמה עוסקת ב'חדווה ושלומיק' אם לרעה ואם לטובה, והדבר נעשה לשיחת היום. אנשים שלא היו יודעים מעודם על קיומה של סדרה כזאת בתנאים אחרים, דנים בנושא שאין מה לומר בו. על כן 'חדווה ושלומיק' היא אנטי-תרבות מעליבה… יעל אביב היא אמנם שחקנית נאה וסימפטית, ונדיר מאוד לחזות באישה יפה ומושכת על הבימה והמסך הישראליים – וגם זו נחמה. מנחם זילברמן לעומת זה, דומה ומזוהה עם דמותו של שלומיק, הגאון התורן הישראלי המצוי, בעל המבט האטום, הבעת הפנים הקפואה וחסרת הרגישות, ואמרי השפר האינפנטיליים… חדווה ושלומיק נעשו לגיבורים של עולם ילדות. ואם אני זוכרת את גיבורי עולם הילדות שלי זה לדעתי אנטי חינוכי. אולי גם משום כך יש להרהר בטרם מעלים סדרות מסוג זה.

את הדברים האלה כתבה מבקרת התיאטרון והטלוויזיה הדה בושס על "חדווה ושלומיק", סדרה בת 12 פרקים ששודרה בטלוויזיה הישראלית (כיום הערוץ הראשון) ב-1971 ופרשה את עלילותיהם של חדווה ושלומיק (בגילומם של יעל אביב ומנחם זילברמן) – זוג צעיר שעוזב את הקיבוץ ועובר אל העיר הגדולה.

הסדרה התבססה על ספרו של אהרון מגד – "חדווה ואני". היא זכתה להצלחה עצומה עם אחוזי צפייה (רייטינג) של 71%. את שיר הנושא של הסדרה, "הבלדה על חדווה ושלומיק", כתבו יהונתן גפן ויאיר רוזנבלום. כמו הסדרה, גם שיר הנושא הפך ללהיט ענק בזכות עצמו.

לקחת את הזיכרונות
זה לא הרבה שתי מזוודות
חלום אחד ארוך ארוך
שתי מגבות ושתי תקוות.

העוזבים רוצים לקחת איתם "את הזיכרונות" ולארוז אותם. העובדה שניתן לארוז אותם בתוך שתי מזוודות בלבד מעידה על הרכוש המועט שנדרש בשנות השבעים כדי לחיות (דמיינו זוג צעיר בימינו שעובר דירה עם שתי מזוודות ולא יותר…). בשלב הזה של השיר, העזיבה מוצגת כתולדה של "חלום אחד ארוך" ו"שתי תקוות".

ללכת אל, ללכת מ…
ללכת כי כולם הולכים
מה זה בעצם משנה
ממה בעצם הם בורחים.

הפזמון הסוחף מתאר את ה'הליכה אל…' ו'ההליכה מ…' כתנועה המרכזית המתרחשת בשיר. אך השורה השנייה מפתיעה במיוחד – "ללכת כי כולם הולכים"; כאן הסיבה לעזיבה היא בעצם איזו חוויה עדרית – אם"כולם הולכים", גם הדוברים רוצים ללכת. יתרה מזו, יכול להיות שבעצם הם בורחים ממשהו, אך אין זה משנה. הפזמון מעמיד במרכזו את ההליכה כשלעצמה. זהו עולם חדש, צעיר ודינמי. 

אני לבד בעיר גדולה
מהתחלה להתחלה
מ'אנ'לא יכול כבר' ל'נמאס'
וכל דבר נראה לי גס.

הבית השני כבר עוסק ביעד של העזיבה – 'העיר הגדולה'. הטקסט של גפן מאפשר הצצה אל החוויה התל אביבית של תחילת שנות השבעים. מתוך האמירות שלו על העיר מתפרשת גם הוויית הקיבוץ, הציר המנוגד לכאורה לעיר הגדולה. בשורה הראשונה של הבית, הדוברת מעידה שהיא "לבד בעיר גדולה", למרות שאנו יודעים שבן זוגה שלומיק עבר אִתה לעיר. השורה הבאה עוסקת בתחושת ההתחלה החדשה שמתלווה לחיים בעיר הגדולה, אך בו-בזמן גם לדינמיות הרבה של העיר – "מהתחלה להתחלה"; כלומר אין המשכיות, אין אמצע ואין סוף, הדברים קורים ללא הרף. העיר משרה אווירה קיצונית המיוצגת בציטוטים ובמעבר מתחושת אין אונים – "אנ'לא יכול כבר", לתחושת סלידה ומיאוס המתמצה במילה "נמאס".

יותר מכך, העיר הגדולה רוויה גסות, אם בהתנהלות בוטה ואם במתירנות מינית. בין שזו האמת ובין שזו רק התחושה הסובייקטיבית של הדוברת, העיר הגדולה הופכת את הדברים הטהורים לגסים בעיניה.

אני לבד בעיר זרה
כאילו אין לי כבר ברירה
כולם אומרים לי לא נורא
וזה מה שעושה לי רע.

בהמשך הבית שוב חוזרת הדוברת על היותה בודדה, ועכשיו העיר עצמה זרה לה. בשורה הבאה הבלבול וחוסר הבהירות הם בשיאם – "כאילו אין לי כבר ברירה"; מצד אחד, אין לה ברירה, אך מצד שני הדוברת מעידה שזה רק "כאילו". האם היתה לה ברירה במקום אחר? האומנם אין לה, או רק נדמה לה שאין לה ברירה בעיר הגדולה? והרי העיר הגדולה נתפסת כממלכת האפשרויות הבלתי מוגבלות, שכן היא מציעה מגוון אפשרויות למגוון רחב מאוד של אנשים. 

כולם אומרים לי לא נורא
וזה מה שעושה לי רע.

השורות החותמות את הבית מבלבלות עוד יותר – אם כולם מנסים לסייע לדוברת או להקל עליה במילות נחמה, ו'זה מה עושה לה רע' – האם זה מכיוון שהמצב שלה הוא נורא ואיום ואף אחד לא רואה אותו נכוחה? ואולי מה שעושה רע לדוברת היא התחושה שאותו "כולם" חמקמק מתערב בענייניה, וזאת אף על פי שלפני רגע היא אמרה שהיא לבד בעיר זרה. אם כן, מה את? בודדה, או מתנכרת?

קריאה חתרנית יותר של הבית והפזמון עשויה לרמוז שהדוברת רואה אף את העיר הגדולה כמקום שבו חיים תחת עינו הפקוחה של הקולקטיב, ממש כמו בקיבוץ – בין שזה ללכת כי כולם הולכים, ובין שזה "כולם"שאומרים לה מה לעשות – וזה בדיוק מה שעושה לה רע.

כך או כך, אין ספק שהשיר עוסק מהותית בהשוואה בין החיים בקיבוץ לחיים בעיר הגדולה. הבחירה של יהונתן גפן לקרוא לשיר "הבלדה על חדווה ושלומיק", להבדיל מסדרת הטלוויזיה שנקראה "חדווה ושלומיק", מעידה שגפן חשב על השיר כעל סיפור הרפתקאות ונדודים של גיבורים ועלילותיהם. האם אלה הגיבורים הישראלים המודרניים שגפן דמיין לעצמו? יוצאי קיבוץ שהולכים לאיבוד בעיר הגדולה?

מעניין לבחון את הסדרה ביחס למציאות שכן שני כוכביה, מנחם זילברמן ויעל אביב, שהיו מזוהים כל כך עם הדמויות שגילמו, עזבו את הארץ וחיו שנים רבות בחו"ל – יעל אביב חיה באירופה ובדרום מזרח אסיה בין השנים 1994-1971 ואילו מנחם זילברמן עזב את הארץ בשנת 2000 והתגורר בלוס אנג'לס עד לפטירתו ב-2014.

ההצלחה האדירה של הסדרה הובילה להצלחה אדירה של השיר, ואף על פי שהשיר לא שוחרר לרדיו ולא צעד במצעדי הפזמונים, השפעתו על התרבות הישראלית הייתה עצומה, והוא היה בבחינת פסקול עבור צעירים רבים מרחבי הארץ שראו את עצמם בדמותם של חדווה ושלומיק.

במובנים רבים ניתן לראות בשיר ובסדרה את התבגרותו של שרוליק – אותה דמות מאוירת של הקריקטוריסט דוש, שבמשך שנים סימלה את הישראלי הטיפוסי שחובש כובע טמבל, נועל סנדלים תנכיות ומתאפיין בנאיביות אינסופית. שרוליק/שלומיק הפך לצעיר ישראלי חדש, ציני מתוחכם ונהנתן שחושב קודם כל על עצמו ורק אחר כך – אם בכלל – על טובת הכלל. סביר להניח שזו הסיבה העיקרית לביקורת של הדה בושס על הסדרה. ארבעה עשורים לאחר הקרנתה, אין ספק שהמודל שהסדרה הציגה ושיקפה הפך למודל הישראלי הנחשק ביותר כפי שהוא מוצג בסרטים, סדרות הטלוויזיה ושירים שנוצרו ונכתבו בשנים האחרונות – המודל שבו החיים בתל אביב הם האידיאל עבור מי שגר בפריפריה.

ביצוע של נינט טייב וגידי גוב: 

ביצוע מ-1995 של הזמרת שלווה ברטי:

"אני לבד בעיר גדולה", ynet – מאמר מ-2008 שכתבה אריאנה מלמד על הסדרה