הבלדה על יואל משה סלומון

ב-1872 תכננה חבורת יהודים חרדים הנמנים על "היישוב הישן"¹ להתיישב באזור בקעת יריחו, ועל ידי כך להגשים את נבואתו של הנביא הוֹשֵעַ להפוך "עמק עָכוֹר לפתח תקווה". הם בחרו למקום את השם "פתח תקווה" כדי לבטא את תקוותם שיוכלו להפוך את המקום, שכּוּנה "עמק עכוֹר" (ככל הנראה בשל אירוע הכרוך בסבל ובפורענות) למקום שיסמל התחלה חדשה, טובה יותר. השולטן התורכי אסר את המכירה בתואנה שהקונים אינם נתיני האימפריה העות'מנית, ובני החבורה חיפשו מקום חדש להתיישב בו.

לנציגי החבורה הגיעה שמועה כי אדמות הכפר הערבי אוּמְלָבֵּס עומדות למכירה, והם שלחו למקום ארבעה סיירים – דוד גוטמן, יהושע שטמפפר, זרח ברנט ויואל משה סלומון. הנחלה נראתה לסיירים שופעת ונאה אולם בסוף היום, כשהגיעו אל הכפר אוּמְלָבֵּס, הם נחרדו למראה תושביו, שהיו "דווּיִים, חסומים וּצהובי פנים", ושקלו לבטל את העסקה.

גוטמן, שטמפפר וברנט החליטו לחזור ליפו אולם יואל משה סלומון להישאר בכפר על מנת לברר מדוע תושביו חולים ולהוכיח שהמקום ראוי למחיה. הוא גילה כי תושבי הכפר חלו מאחר ששתו ממי הירקון שזוהמו על ידי הביצות שהיו בסביבת היישוב ומן הנבלות, הפגרים והצואה שהושלכו אל מימיו.

סלומון חזר אל רעיו אך לא הצליח לשכנעם בממצאיו. הוא ואחד הסיירים האחרים – דוד גוטמן – אף ביקשו מאחד הרופאים המפורסמים באותה תקופה, ד"ר מָזָארָאקִי,² חוות דעת נוספת על המקום, והם לקחו אותו לסיור בנחלה. מזאראקי, שהגיע אל המקום ולא שמע ציוץ של ציפורים, הסיק ש"רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה". למרות זאת החליטו סלומון וחבריו לקנות את האדמות ה"מקוללות", והם ייסדו בשטחן את המושבה שלימים תיקרא "אֵם המושבות" – פתח תקווה.

בשנת 1970, כמעט 100 שנים לאחר הקמת פתח תקווה, כתב יורם טהרלב פזמון המתאר את סיפור העלייה לקרקע של מייסדיה. שלום חנוך הלחין את מילות הפזמון ואריק איינשטיין הקליט את השיר, וכך נולדה "הבלדה על יואל משה סלומון".

אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא.

אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך.

בשלב הזה טהרלב עובר לתיאור המסע השני, שנערך בלוויית ד"ר מזאראקי ונועד לחזק את ביטחונם של המתיישבים לעתיד שהמקום אכן ראוי לחיי אדם. כאן טהרלב מדייק ומביא את דעתו של מזאראקי ש'לא שמע ציוץ של ציפורים' והסיק מכך שהמקום אינו ראוי למחיה. 

קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו,
והרעים שלושתם יצאו
לשוב לעיר אתו.

אמר אז יואל סלומון
ושתי עיניו הוזות:
'אני נשאר הלילה פה
על הגבעה הזאת'.

גם כאן טהרלב מערבב את שני המסעות. יואל משה סלומון נשאר בשטח לאחר הסיור הראשון כדי לבדוק מה מקור חוליָים של תושבי הכפר, ולא כדי למצוא ציפורים. אך התיאור של "עיניו ההוזות" מעיד על כך שמדובר בהוזה הרואה את העתיד ומתנהל על גבול השיגעון. אפשרות אחרת תהיה לומר שסלומון עצמו נפגע מן הקדחת. 

והוא נשאר על הגבעה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.

בבית הזה טהרלב מתנתק מהסיפור ההיסטורי ועובר לתיאור אגדתי של האירועים. בין חצות הלילה לאור הבוקר הופך סלומון עצמו לציפור. הפיכתו של גיבור השיר לציפור משמשת כדימוי המדגים את יכולתו של האדם ליצור שינוי, לנצח את הטבע ולהשליט את חייו על שטח שלכאורה אינו מיועד למחיה. יתרה מזאת, הפיכתו של סלומון לציפור מעידה על היכולת שלו לעוף מעל לתלאות החיים ולראות את הדברים מגובה רב, בעיניים הצופות אל האופק. 

לאן הוא עף, לאן פָּרַח
אין איש אשר ידע,
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה.

בבית הזה הדובר שואל רטורית: 'לאן עף ופָרח סלומון?' השימוש במילה "פָּרַח" מטרימה את תיאור פריחתו של "העמק הארור" בבית הבא. הדובר מסייג את כל סיפור המעשה ורואה בו חלום או אגדה, למרות שאנו יודעים כי בסופו של דבר הוקמה המושבה פתח תקווה שהפכה לעיר גדולה וחשובה במדינת ישראל. 

אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים,
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים.

כאן אנו למדים שהמעשה החלוצי של סלומון והקביעה שלו- המתבססת על האמונה וכנגד קול ההיגיון – ש"אני נשאר הלילה פה", הביאו לכך ש"העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים", כלומר הפך ראוי למחיית אדם גם על פי התנאי שקבע מזאראקי. 

ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל
משה סלומון.

לסיכום הפנטזיה, הדובר משיב אותנו אל ההווה ומציין כי הציפורים "לאורך הירקון" שרות לזכרו של יואל משה סלומון עד עצם היום הזה. כאן גם נסגר מעגל: סלומון היה לציפור והביא עמו את הציפורים אל העמק, וכיום הציפורים מחיות את זכרו.

טהרלב העניק לשיר את השם "הבלדה על יואל משה סלומון". "בלדה" היא סוגה ספרותית שלרוב מתארת את סיפור עלילותיו של גיבור, טהרלב התמקד בדמותו של סלומון כחלוץ והעניק לסיפור אופי מיתולוגי.

במציאות, סלומון נמנה עם מייסדי המושבה פתח תקווה, אך כשפרצה במקום מגפת המלריה הוא הקים את המושבה יהוד באזור הבטוח יותר לחיי האדם. מאוחר יותר הוא עזב גם את יהוד ושב לירושלים, ולמרבה האירוניה – בירושלים הוא כתב והטיף נגד התיישבות בפתח תקווה…

השיר בוצע לראשונה על ידי אריק איינשטיין ב-1970 במסגרת "שבלול" – האלבום המשותף שלו ושל שלום חנוך (שהלחין את השיר כמו את שאר שירי האלבום). מאוחר יותר הופיע השיר כחלק מהסרט "שבלול" של חבורת "לול" ובו הומחש סיפור הרוכבים.

הבחירה של "לול" לבצע שיר על חלוץ חרדי המקים את פתח תקווה אינה מובנת מאליה. נדמה שמה שמשך את איינשטיין וחבורתו – חבורת בוהמיינים "היפים" שוחרי שלום מתל אביב המאמינים בערכי הומניזם וליברליות – היה דמותו המיתולוגית של סלומון על זוג "עיניו ההוזות", המנצח את הקשיים הארציים באמצעות אמונה והיאחזות בחלום.

ב-1973 נכלל השיר באלבום הראשון מתוך סדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה" (סדרת אלבומים שהקליט איינשטיין בהם שולבו שירים קלאסיים מתקופת היישוב וראשית המדינה ביחד עם שירים חדשים שהפכו אף הם לקלאסיקות בפני עצמם). איינשטיין הקליט את השיר פעם נוספת ב-1978, במסגרת התכנית "ספיישל חג" שבה ביצע שירים שהפכו לנוסטלגיים.

למרות שהשיר לא צעד במצעדי הפזמונים, הוא נעשה מוכר מאוד בעיקר בשל העיסוק שלו באנשי העלייה ובחלוצים. גם מערכת החינוך – הפורמלית והבלתי פורמלית – עושה שימוש בשיר כדרך להחיות את ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל.

מעניין לציין את השפעתו הרבה של השיר על המציאות: בעיר פתח תקווה הוקם לזכרו של יואל משה סלומון פסל עם כנפיים, ותחתיו חקוק המשפט: "ובין חצות לאור צמחו לסלומון כנפיים של ציפור".

עם זאת, ההתמקדות בסלומון כגיבור השיר על חשבון המשתתפים האחרים במסע הובילה עם השנים לביקורת על דחיקת חשיבותם של שאר מקימי פתח תקווה (ובהם כאמור אלעזר ראב ובנו, שכלל לא הוזכרו בשיר למרות שככל הנראה השתתפו במסעות לחקר המקום).

שלום חנוך שהלחין את השיר, בביצוע אינטימי במסגרת המופע "יציאה":

שלישיית "אף אוזן גרון" (הרכב מוקדם של להקת "חלב ודבש") בביצוע פולק מרובה קולות:

ביצוע של גידי גוב בתכנית האירוח שלו, "לילה גוב":

ביצוע של אמיר דדון המעניק לשיר אווירה נינוחה יותר:

פרק בתכנית "סיפור של שיר" המוקדש ל"בלדה על יואל משה סלומון":

מערכון של החמישייה הקאמרית, המעמיד את האירועים המתוארים בשיר בצורה אירונית וממחיש את הפיכתו של סלומון לציפור:

מערכון של התכנית "היהודים באים", העוסק בסיפור הקמת פתח תקווה תוך התייחסות לשיר: