היו לילות

רחל / חליבת לילה

בֶּחָצֵר – בִּעוּתֵי יָרֵחַ,
לְהָטָיו הַקָּרִים וּדְמָמָה;
הוֹי, מַהֵר, לְמִקְלָט, לָרֶפֶת.
לְפָרָה, נוֹשֶׁמֶת, חַמָּה"
[…]

את השיר "חליבת לילה" כתבה רחל המשוררת על ימיה כחניכה בחוות העלָמוֹת – חווה שהוקמה ב-1911 בסמוך לחוות כינרת על מנת להכשיר נערות לעבודה בחקלאות. את החווה, שפעלה עד 1916 הקימה חנה מייזל (מחלוצות העלייה השנייה) במטרה לחנך את הנערות להיות "אשת עבודה פשוטה" (כהגדרתה של מייזל עצמה), כלומר לחנך נערות יהודיות מהגלות לעבודת חקלאות, ניהול משק בית וגידול ילדים.

רחל הגיעה לחווה ב-1911 ושהתה בה במשך כשנתיים. היא הרבתה לכתוב על ימיה בחוות העלמות ובקבוצת כנרת הסמוכה לה, והתיאורים הנוסטלגיים של החיים החלוציים בתקופת העלייה השנייה והשלישית – המכילים בו בזמן את הקושי ואת הקסם שאפיינו את החיים באותם ימים – המשיכו להדהד בתרבות הישראלית לאורך שנים רבות (שיר אחר של רחל שעוסק אף הוא בתקופה זו הוא אחד משיריה הידועים ביותר – "ואולי לא היו הדברים…"). ברם, רחל לא הייתה המשוררת היחידה שכתבה שירים המתארים את אותם ימים; שיר נוסף שזכה לתהודה רבה ומתאר את אותה התקופה ואת אותו המקום ממש הוא השיר "היו לילות" שכתב המשורר יעקב אורלנד והלחין מרדכי זעירא.

שיר זה, המתאר עלמה צעירה המדמה את חייה לעגלה מלאה ועמוסה, נכתב שנים רבות לפני הפגישה המפורסמת בין דוד בן גוריון לרב אברהם ישעיהו קרליץ (שכונה "החזון איש" והיה אחד ממעצבי היהדות החרדית בארץ ישראל), שבה המשיל הרב קרליץ את היהדות החילונית לעגלה ריקה, לעומת היהדות הדתית שהיא עגלה מלאה. האמירה הזאת ודאי אינה מתיישבת עם תחושתה של הדוברת כי עגלת חייה מלאה בעשייה ובקסם, שברבות הימים היא נזכרת בהם בערגה. 

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,
אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,
אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,
אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

הבית השני מרחיב את הסיפור. מופיע גבר הניגש אל הדוברת ואומר לה בביטחון, ואף בפטרונות: "שמעי אליי, קטנטונת" – פנייה המעמידה את האישה כקטנה מאוד וכטיפוס כנוע, שכן מכאן ואילך הגבר ממשיך ומספר מה הוא עשה עבורה ומה הוא מצפה שהיא תעשה עבורו.

הוא בנה לה בית שבו היא תשב והוא מותיר אותה לעשות מלאכות נשיות מסורתיות: היא תרקום עבורו בערב כותונת, והוא יֵצא במשך היום אל השדה לנהוג בעגלתה. כלומר מדובר בחלוקה המסורתית של הגבר העובד בחוץ, לעומת האישה שנשארת בבית – וזאת אף על פי שאנו יודעים שבתחילת השיר האישה היא עצמאית ונוהגת בעגלה בין דגניה לכנרת. 

הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,
הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,
וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הבית השלישי מבהיר שהמציאות שהובטחה לאישה אכן התממשה. הגבר, שמתואר כ"בהיר וגבוה כזֶמֶר"מקיים את הבטחתו ו'נוהג עגלות לשדה הרחב', והאישה אכן רוקמת לגבר "כותונת של תכלת עם פרח זהב" – בגד שעל פניו לא ממש מתאים לעבודה בשדה. (רבים סברו שהמלים "בהיר וגבוה כזמר" הם ביטוי המדמה ג'ירף, בין היתר תוך ביסוס סברה זו על כתביהם של רבי סעדיה גאון, רד"ק ורבי שמעון בן צמח דוראן, שזיהו בין בעל החיים המקראי "זֶמֶר" לבין הג'ירף. ברם, הבלשן אבשלום קור פנה לאורלנד על לברר "למה התכוון המשורר" ואורלנד השיב לקור שכלל לא התכוון לג'ירף אלא לזמר כדבר שמרומם!) 

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,
אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,
כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.

בבית הרביעי שוב מופיעה האמירה: "היו לילות". אך הפעם לא מדובר על לילות שבילתה האישה כרווקה אלא כאשת איש, ובתמורה לחסדי האישה, הגבר מעיד "את השבילים בין דגניה לכנרת" ואת עצי הגן שאותם הוא מטפח – הם העדות לנאמנותו לאישה האחת שאותה "ישמור לו לתמיד". כלומר עצם המעשה החקלאי בארץ ישראל הוא בבחינת ערובה ועדות לתקפות הקשר שבין הגבר לאישה הדוברת. 

הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,
הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,
הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ
אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?

לאחר האידיליה של הבית השלישי והרביעי, מגיע הרגע הטראגי של הסיפור. הגבר הולך אך שב אל האישה קודח – בדומה לחלוצים רבים שחלו באותם ימים במלריה, בקדחת ובמחלת הטיפוס. הדוברת מתארת את הגבר כנושא את דמותה אל פניו, כלומר גם במחלתו הוא רואה את דמותה מולו. שתי השורות האחרונות מנוסחות כפנייה כללית אל השומעים: האם מי מכם יודע לאן הלך ולא שב? לכאורה יכולנו לחשוב שמדובר בעזיבה על רקע בין-אישי, אך אזכור הקדחת בתחילת הבית מבהיר ש"הלך לו" הוא ככל הנראה תיאור מרוכך למותו. 

אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,
בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,
אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,
כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הבית השישי מתאר את האבל, את הבכי והתדהמה שאוחזים באישה עם מותו של אהובה, ואת חוסר יכולתה להשלים עם כך. האישה נושאת לכל מקום את הכותונת שרקמה לו לבקשתו – "כותונת של תכלת עם פרח של זהב". 

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,
אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

השיר נחתם בחזרה על השורות שבהן נפתח. מהלך הסיפור נשלם בסגירת מעגל, והפעם אנו מבינים את הטראגיות שבמצבה של הדוברת; אנו מבינים מדוע לילותיה הם משא עד סוף ימיה. המשא הוא המשא הכבד מכל, משא הזיכרונות והערגה שאינה יכולה להתממש. ערגה אל מי שאיננו עוד.

השיר "היו לילות" נכתב בשנות השלושים. על פי המלחין והמעבד מרדכי (מוטקה) שלף, השיר הוזמן מזעירא ואורלנד לבקשת אנשי התיאטרון הסטירי "לכל הרוחות". השניים לא מיהרו לכתוב את השיר, ורק בלילה האחרון לפני מועד המסירה שנקבע התיישבו השניים בבית קפה וכתבו את השיר.

"היו לילות" בוצע לראשונה על ידי הזמרת שלי שרונה במסגרת הופעה בתיאטרון "לכל הרוחות". הוא זכה לתהודה רבה והעמדה הרומנטית-טראגית המאפיינת אותו משכה זמרות רבות לבצע אותו ולהפוך אותו לחלק מהרפרטואר הקבוע שלהן. השיר נעשה אהוד מאוד ביישוב ובחברה הישראלית שלאחר הקמת המדינה, הוא זכה לביצועים רבים, וברפרטואר של אקו"ם רשומים למעלה מ-130 ביצועים שונים לשיר. בין הזמרות וההרכבים הרבים שביצעו את השיר היו חנה רובינא, שושנה דמארי, חוה אלברשטיין, אילנית, אחינועם ניני, רוחמה רז, אניה בוקשטיין, יהורם גאון, להקת "כוורת" ורבים אחרים. ברם, יותר מכל מזוהה השיר עם הביצוע של אסתר עופרים (שעליה אמר אורלנד שהפליאה מכולן לשיר את השיר). עופרים הקליטה את השיר במסגרת אחד מאלבומיה הראשונים שראה אור ב-1962 ונקרא כשם שיר הנושא – "היו לילות". בעקבות הביצוע של עופרים הפך השיר ללהיט פופולרי ולמזוהה עם דמותה של הזמרת.
כיום מנוגן השיר באופן תדיר בטקסים חגיגיים ומושמע רבות באמצעי התקשורת בימי זיכרון ומועדים.

ביצוע של שושנה דמארי: 

ביצוע של זהבה בן בסגנון ים-תיכוני מתוך האלבום "בית אבי" שיצא לאור ב-2002:

ביצוע של אחינועם ניני מתוך האלבום "ארץ, שיר" שיצא לאור ב-2011:

ביצוע של להקת "כוורת":

על השיר "היו לילות" באתר "זמרשת"