היכן החייל

ב-1975 ראה אור אלבום הבכורה של אהובה עוזרי – "היכן החייל". עוזרי, אז זמרת צעירה בראשית דרכה, בחרה לקרוא לאלבום כשמו של אחד השירים מתוך האלבום – "היכן החייל". עד אותה תקופה, רוב השירים שנכתבו לזכר חללי מערכות ישראל – מ"שיר הרעות" ועד "אליפלט" – היו בסגנון הזמר העברי ישראלי. שירה של עוזרי (שהתחילה את דרכה המוזיקלית בגיל צעיר מאוד כמקוננת לנפטרים בטקסי אזכרה) היה הפעם הראשונה שנושא השכול הופיע כחלק מהמוזיקה המזרחית והים תיכונית.

במשך שנים רבות סיפרה עוזרי שהשיר נכתב על הבן של שכנתה מבלי לפרט, ורק ציינה שמדובר בשיר שנכתב מנקודת מבט של אם הבוכה על בניה – שיר קינה של אם שמצפה ללא הרף לשובו הביתה של בנה החייל. רק בשנת 2013, קרוב ל-30 שנה לאחר שהשיר התפרסם, גילתה עוזרי (בריאיון שנתנה ל-mako) שהשיר נכתב למעשה על החייל עדי שורק (זביב) ז"ל, שנלחם במלחמת יום הכיפורים ונפל ב-18 באוקטובר 1973. שורק הקפיד לשלוח לבני משפחתו מכתבים על בסיס קבוע, וכאשר פסק זרם המכתבים מלהגיע חששו בני המשפחה שהנורא מכל קרה לבנם. שורק נחשב לנעדר במשך כחודש שלם, ורק לאחריו הודיעו הגורמים הצבאיים למשפחה שהוא נהרג. עוזרי, שגרה בשכנות לבית משפחתו של שורק בשכונת כרם התימנים בתל אביב, סיפרה בראיון על המפגשים עם אמו של שורק בתקופה שבה המתינה המשפחה לידיעה בנוגע לגורלה של בנם:

חיה זביב, אמא של עדי ז"ל, הייתה יושבת ובוכה, יושבת ומקוננת 'היכן החייל שלי, איפה החייל שלי, הוא לא שלח מכתבים'. ככה קיבלתי את ההשראה לשיר.

היכן החייל שלי?
היכן החייל שלי?
מתי ארוץ לקראתו?
מתי אחוש את ידו?
היכן החייל שלי?

כבר מפתיחת השיר עולה נימה של קינה בעצם השאלה – "היכן החייל שלי?" הדוברת מעידה שאינה יודעת היכן נמצא החייל, אך הוא אינו סתם חייל, הוא החייל של הדוברת – כלומר עצם האמירה "החייל שלי" מייחדת את החייל המדובר, והוא אינו רק חייל של המדינה (חיילים, שוטרים ושאר אנשי כוחות הביטחון הם בעצם התגלמות הכוח הפיסי של המדינה, ההכרחי למדינה על מנת לממש את ריבונותה).

המשך הפזמון הפותח דן בשאלה מתי הדוברת 'תרוץ לקראתו' של החייל ומתי 'תחוש את ידו'. הדוברת מייחלת ליום שבו הם ישובו וייפגשו כשהוא ישוב מהצבא.

מכתבים הוא לא שלח
ד"ש בכלל הוא לא מסר
אנא עזרו, עזרו לי ידידי
מכתבים הוא לא שלח
ד"ש בכלל הוא לא מסר
אנא עזרו, עזרו לי ידידי

הבית הראשון מפרט את הקשר שניתק בין הדוברת לבין החייל – "מכתבים הוא (החייל) לא שלח", "ד"ש(דרישת שלום) בכלל לא מסר". יש לזכור שבתחילת שנות השבעים, בעולם ללא טלפונים ניידים ואפליקציות סלולריות למיניהן להעברה מהירה של הודעות ומסרים (כמו "וואטסאפ" – באנגלית: WhatsApp), הקשר בין החיילים לבין הבית היה באמצעות חליפת מכתבים.
זאת ועוד, תחנת הרדיו "גלי צה"ל" התמחתה בשליחת ניידות שידור אל החיילים בחזית כדי שהם יוכלו להעביר בשידור דרישת שלום ('ד"ש' בשפה הצה"לית) לבני משפחותיהם. כאשר החייל אינו כותב ואינו מעביר ד"ש, קיים חשש רציני שהוא נפגע. לכן פונה הדוברת אל ידידיה בבקשת עזרה – "אנא עזרו" למצוא אות או סימן חיים כלשהו מהחייל האבוד.

היכן החייל שלי…

למה כולם שותקים?
למה לא מדברים?
האם איננו, איננו בחיים?
למה כולם שותקים?
למה לא מדברים?
האם איננו, איננו בחיים?

הבית השני מתאר סיטואציה אחרת לחלוטין. השאלות הופכות כמעט לרטוריות – "למה כולם שותקים? למה לא מדברים?". בעוד שבבית הראשון נזעקה זעקה מרה, כאן השקט האופף את הדוברת וחוסר המענה לשאלותיה הנוקבות, מעלה את התהייה המפחידה – שהדוברת בעצמה מעלה אותה – "האם איננו, איננו בחיים?"

היכן החייל שלי…

אתפלל למענך
אדליק נר לנשמתך
אך היכן נמצא קברך?
אתפלל למענך
אדליק נר לנשמתך
אך היכן נמצא קברך?

לאחר שבבית השני הבינה הדוברת שהחייל שלה אינו בין החיים. היא רוצה להתאבל עליו – היא 'תתפלל למענו' ו'תדליק נר לנשמתו'. אך כאן מגיעה זעקת שבר נוספת, הדוברת אינה יודעת היכן נמצא קברו של החייל. במלחמת יום הכיפורים חיילים רבים נחשבו לנעדרים (חלקם עד ימינו אנו) שגופותיהם לא אותרו. כך קרה גם עם עדי שורק ז"ל, ועוזרי מתארת את הקריעה הנוראית של אם המשפחה שיודעת שהחייל שלה – בנה – נהרג במלחמה, אך אין לה אפילו קבר לפקוד ולהתאבל בו.

היכן החייל שלי…

אדמה את דמותך
מתי אשמע את קולך?
לי נדמה שאתה נמצא כאן
אדמה את דמותך
מתי אשמע את קולך?
לי נדמה שאתה נמצא כאן

בבית הזה מדמה הדוברת את דמות החייל ושואלת מתי 'תשמע את קולו'. מאחר שאנו יודעים שהחייל הוכרז כנעדר ונחשב לחלל צה"ל שמקום קבורתו אינו נודע (כפי שתואר בבתים הקודמים), מודגש הכאב בחוסר האמון של הדוברת בידיעה שהחייל שלה נפטר ואיננו. באין ודאות של קבר ואין את היכולת להתאבל עליו כראוי, הדוברת מדמיינת את האפשרות שהחייל אולי ישוב, והבית מסתיים במשפט "לי נדמה שאתה נמצא כאן".

היכן החייל שלי…

אתפלל לאלוהים
שיחזיר לי שוב אותך
לי נדמה שאלוהים
לא רוצה שתחזור
לי נדמה שאלוהים
לא רוצה שתחזור

בבית האחרון בשיר פונה הדוברת אל האל בתפילה שיחזיר אליה את החייל שלה. ואולם, השורה "לי נדמה שאלוהים לא רוצה שתחזור" מבטאת יותר מכל את מציאת חייה העגומה של הדוברת, ומבהירה שהדוברת הפנימה ככל הנראה את מותו של החייל, ומבינה שאפילו הפנייה אל האל לא תאפשר את שובו.

מעבר לרוח הקינה המובהקת האופפת את השיר, העיבוד המוזיקלי של "היכן החייל" מתאפיין בצליל ותזמור הלקוח ישירות מעולם המוזיקה הים תיכונית – החל מהשימוש באוניסונו בפתיחת השיר ("אוניסונו" היא טכניקה מוזיקלית שבה כל כלי הנגינה בהרכב מוזיקלי כלשהו מנגנים יחדיו את אותם התווים ו"מעבים" את המנגינה), דרך המקצב ושינויי הקצב, וכלה בסגנון השירה המסולסל וההעמדה המילולית של השיר (הדוברת חוזרת על השאלות המופיעות בטקסט שוב ושוב כדי להדגיש את האלמנט הרגשי המאפיין את הטקסט).

האלבום "היכן החייל" של עוזרי יצא ב-1975, שנתיים בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים. על פי האתר MOOMA, האלבום נמכר על פי דיווחים בלתי רשמיים ב-300,000 עותקים – מספר פנומנלי על פי כל קנה מידה, זאת על אף ששירי האלבום כמעט שלא הושמעו בתחנות הרדיו הממלכתיות, והאלבום בקושי זכה לחשיפה בתקשורת הממלכתית.

הצלחת האלבום, ובעיקר השיר "היכן החייל", מיתגו את עוזרי כזמרת של שירי דיכאון וצער, ובמידה רבה גם זמרת של שירי שכול. גם שנים רבות לאחר יציאתו, נתפס "היכן החייל" כשיר חלוצי בתיאור תופעת השכול בקרב מה שכונה בזמנו "ישראל השנייה". על פי MOOMA, בשנים שלאחר פרסום השיר פנו אל עוזרי משפחות שכולות רבות ממוצא מזרחי כדי שתכתוב שיר על יקיריהן שנפלו במהלך שירותם הצבאי. עוזרי נענתה לבקשות הללו והקליטה שירים במיוחד בשביל אותן משפחות.

ביצוע של שרית חדד בתכנית הטלוויזיה "מנטה", שבו היא מחדשת את השיר ומעדכנת אותו אל שנות האלפיים:

• עדי שורק ז"ל הוא החייל מ"היכן החייל שלי" של אהובה עוזרי – כתבה באתר mako
• הערך המוקדש לאהובה עוזרי באתר MOOMA