הנני כאן

הסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לירדן בתום מלחמת העצמאות ב-1949 חילק את העיר ירושלים לשני חלקים: חלקה המערבי של העיר – הכולל את השכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומות מאמצע המאה ה-19 ואילך – הפך לחלק ממדינת ישראל ואילו חלקה המזרחי – כולל העיר העתיקה והר הזיתים – נותר בשליטת ירדן (למעט הר הצופים שהפך למובלעת בשליטת ישראל). קו שביתת הנשק, שעבר בתוך העיר וכונה "הקו העירוני", הפך לגבול מבוצר שצילק את מראה העיר; לאורך הקו הוצבו חומות בטון וגדרות תיל ומשני צידיו נפרסו עמדות מבוצרות ומכשולים. העיר נותרה מחולקת עד לפריצת מלחמת ששת הימים ב-1967. במהלך המלחמה כבש צה"ל את החלקים המזרחיים של ירושלים. ירושלים שוחררה והפכה לעיר מאוחדת, וה'חומה' שעברה בלִבה של העיר והפרידה בין שני חלקיה הוסרה.

כארבע שנים אחר כך, ב-1971, יצר הזמר והשחקן יהורם גאון את הסרט האוטוביוגרפי "אני ירושלמי". הסרט, המתעד את גאון משוטט בתחנות חייו ובאתרים מרכזיים בעיר (כגון טחנת הרוח בשכונת משכנות שאננים, הר הצופים ועוד), מבטא בסיפור ובשירה את אהבתו הגדולה לעיר שבה נולד וגדל. שירי הסרט, שנכתבו על ידי חיים חפר והולחנו על ידי דובי זלצר, אף ראו אור במסגרת האלבום "אני ירושלמי" שיצא באותה שנה. הן הסרט והן האלבום זכו להצלחה אדירה עם צאתם; מבין השירים נמנו להיטים רבים – בהם "אני עושה לי מנגינות", "השר מונטיפיורי" ו"מעל פסגת הר הצופים", אולם מעל כולם בלט השיר "הנני כאן".

לכן גם האבנים שבהן הדובר נתקל בדרך אינן עוצרות אותו בדרכו – הן 'פוצעות את כפותיו' אבל הוא 'אינו מרגיש דבר'. כלומר יעד ההליכה שאליו הוא חותר ללא הרף, שווה לו גם במחיר פגיעה בגופו. 

אני חוזר מארץ לא זרועה
מושיט ידי ללטוף את שיערך

הבית השני נפתח באמירה שהדובר "חוזר", כלומר אם הבית הראשון תיאר מסע אל יעד מסוים, בבית השני הדובר חוזר "מארץ לא זרועה" – ביטוי המרמז על הפסוק מספר ירמיהו, פרק ב, פסוק ב: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

הביטוי "ארץ לא זרועה" מעיד על מקום שאין בו יישוב ואין בו נפש חיה. כמו שכתוב בפסוק – מִדבּר. וכאן עולה השאלה: מדוע קשה כל כך לחזור מארץ לא זרועה כדי 'ללטף את שיערה'? האם הבית השני מתאר את השלב שבו הדובר חוזר מהמסע אל עבר הלא-נודע בבית הראשון? ומהו מושא תשוקתו? אישה? חלום? חזון בלתי אפשרי? 

הנני כאן, אך כמו יונה פצועה
אני נופל תמיד מול שערך.

על פי שתי השורות האחרונות, הדובר מרגיש שהוא הגיע, כלומר חזר. "אך כמו יונה פצועה" הוא 'נופל תמיד מול שער' מושא תשוקתו. אזכור היונה השבה מכוון אולי ליונה ששבה אל נח עם עלה של זית כדי להעיד שהמבול חלף, אך כאן היונה הפצועה נופלת מול השער, כלומר היא אינה מגיעה פנימה והיא אינה מסוגלת להביא את הבשורה אל יעדה. 

הנני כאן, כמו ציפורים חגות
הנני כאן, מביט מן הגגות
הנני כאן, כמו אבן בגדר,
כמו סלע, כמו באר
אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר.

החזרה על הביטוי "הנני כאן" בפזמון מדגישה שהדובר אכן נמצא, אכן חזר. דימוי 'הציפורים החגות' מעלה את האפשרות שהדובר אולי נמצא במקום, אך הוא אינו ממש שם, הוא כציפורים החגות מעל. גם בשורה השנייה של הפזמון הדובר מביט מלמעלה, וכמו בדימוי של הציפורים, גם כאן המבט מן הגגות מעיד על היותו מרוחק. שלושת הדימויים הבאים מציגים את הדובר כ"אבן בגדר", כ"סלע" וכ"באר" – כולם דימויים של דברים המקובעים אל מקומם וקשה או בלתי אפשרי להזיז אותם ממקומם. הרושם הזה מנוגד לתחילת הפזמון, שבו הדובר מתאר את עצמו כיישות הנעה במרחב ("ציפורים חגות", "מביט מן הגגות"). כך או כך, בשני סוגי הדימויים – אלו שמעל ואלו המקובעים, הדובר אינו נמצא במקום שאותו הוא מגדיר – "כאן", אלא בשוליו או ממש על סִפּו.

השורה "אני האיש אשר תמיד חוזר" מעידה שהוא תמיד חוזר אל מקומו, אך לא ברור לנו מהיכן הוא חוזר ומדוע הוא תמיד חוזר. 

אני חוזר מאלף גלגולים
אני נזיר, בן מלך וקבצן
ובלילות בבכות השועלים
אני חולם וער בך בו בזמן.

הבית השני ממשיך ומפרט את ההיגד של הפזמון. האמירה כי הדובר חוזר מ"אלף גלגולים" מעידה שהוא כנראה נווד נצחי. החזרה מ"אלף גלגולים" מפורטת דרך שלושה דימויים השונים מאוד זה מזה: "נזיר, בן מלך וקבצן". הדימוי הראשון הוא אדם המתנזר מהנאות עולם החומר, כלומר מטרת הגלגול שלו בעולם אינה לחוות אותו במלואו, אלא לעמוד במבחנים שהעולם שם לפתחו. הדימוי של בן מלך מעלה את האפשרות שהדובר רואה את עצמו כבן אצילים המשוטט בעולם, מוגן מכוח ירושתו הגנטית; מצד אחד הכול שייך לו, ומצד שני הוא פטור מהמחויבות ומהקשיים שיש למלך עצמו שנאלץ להתמודד עם ענייני הממלכה. הדימוי השלישי ממשיל את הדובר לקבצן, כלומר מי שתלוי בחסדם של אחרים כדי להתקיים. שלוש הדמויות השונות מעידות על גלגולי חיים שונים מאוד זה מזה. הדובר חש שהוא חי חיים רבים ושונים בתכלית, של עושר ועוני, רוחניות וחומריות.

בלילות, בשעה נדירה במיוחד, כשהשועלים בוכים – הדובר חש כאילו הוא "חולם וער", כלומר הוא חווה את המציאות כחלום ואת החלום כמציאות. אך הדבר המעניין הוא שהדובר חש זאת בעודו נמצא בתוך הנמענת – "חולם וער בך". כאן עולה השאלה האם הנמענת היא דמות אישה או שמא מדובר במשיכה ליישות אחרת כלשהי – כגון מדינה או מוזה. 

אני רואה אותך הרחוקה
כמו נסיכה שבויה במגדלים
בין סורגים יושבת ומחכה
אלוהים, האלוהים גדולים.

בבית הרביעי הדמות מתוארת כ"רחוקה" וכ'נסיכה השבויה במגדלים'. האזכור שלה כ"נסיכה" אחרי ההצהרה כי הדובר הוא גם "בן מלך", כלומר נסיך, מסמן את מעמדו כראוי לנסיכה. יתרה מכך, אזכור של נסיכה ונסיך מעלה את הקוטונציה לסצנה הלקוחה מאגדה רומנטית, כמו ברבים מסיפורי העם. הנסיכה "שבויה במגדלים"מאחורי הסורגים, וככל הנראה "יושבת ומחכה" לדובר, שמצהיר שהוא "האיש אשר תמיד חוזר"; מכאן אנו יכולים לקרוא את השיר כגעגועיו של הנווד, המסמל את עם ישראל המתגעגע אל מולדתו כפי שהיא משתקפת בדמות הנסיכה באגדה.

האמירה "האלוהים גדולים" יכולה להתפרש במובן שהכול אפשרי בחסדי האל הגדול; ואפשר להבין מדוע האל מוזכר בשורה החותמת את הבית, שכן ההבטחה של שיבת עם ישראל למולדתו היא הבטחה של איחוד. 

ואת חיכית, כמו האבנים
וכמו הבור, להלך במדבר
זריחות רכות נשקו אותך פנים
שקיעות כבדות נשקו אותך צוואר.

הבית החמישי מתאר את מצבה של הנסיכה השבויה במגדלים. האמירה שהיא 'חיכתה כמו האבנים', כלומר לא זזה ממקומה, מחזקת את האפשרות שמדובר במטאפורה לארץ ולא לאישה בשר ודם. בפזמון החוזר, הדובר דימה את עצמו לבאר, ואילו כאן הנמענת היא המתוארת כ"בור" שככל הנראה מצויים מים בתחתיתו, המחכה "להלך במדבר". מעבר לרמיזה החושנית שיש בדימוי בור המים המחכה להלך במדבר, הדימוי מבטא ערגה וכמיהה למימוש החיים בארץ הישנה-חדשה המחכה להלך שישוב אליה מאלף גלגוליו כדי לממש את איחודם.

כך, 'הזריחות הרכות' ו'השקיעות הכבדות' מתוארות כמְתַנות אהבים עם הנמענת. הן מנשקות את פניה ואת צווארה ברכות ובכבדות, ואין ספק שמדובר במי שכָּמְהָה למגע אמיתי של אדם לאורך ימים רבים. 

כך ראיתיך יושבת ומצפה
ובעינייך אור ועצב רב
כך לקחתיך איתי אל החופה
את היחפה עם כתר של זהב.

הבית השישי חותם את המסע באיחוד המיוחל. הדובר מזהה את זו ה"יושבת ומצפה" לדובר שיגאל אותה ועיניה מקרינות בו-זמנית "אור ועצב רב". הגאולה היא דרך החופה, כלומר דרך האיחוד בין ההלך לבין הנסיכה ה"יחפה" שלראשה "כתר של זהב" – דימוי שמסמן אותה בעת ובעונה אחת כענייה ("יחפה") וכבעלת אוצר ("כתר של זהב").

כאמור, השיר "הנני כאן" היה אחד משירי פסקול הסרט "אני ירושלמי" שצולם ב-1971 ואף ראה במסגרת אלבום בעל שם זהה שיצא באותה שנה וכלל את השירים שליוו את הסרט. השיר היה הלהיט הבולט באלבום ואף הגיע למקום השביעי ב'מצעד הפזמונים העברי השנתי ה'תשל"א-1971'.

עם השנים הפך "הנני כאן" לאחד מלהיטיו הגדולים של יהורם גאון, והוא אף הרבה לבצע את השיר בהופעותיו החיות.

ביצוע של הראל סקעת מ-2004, בגמר העונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד". אף על פי שסקעת לא זכה במקום הראשון, הביצוע הפנומנלי שלו לשיר הפך את "הנני כאן" לאחד השירים המזוהים איתו ביותר עד היום: