הרעות

מלחמת העצמאות היתה המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. המלחמה נמשכה כמעט שנתיים ללא הפסקה, מ 29 בנובמבר 1947 ועד ה 20 ביוני 1949 וגבתה מחיר עצום. מתוך 600,000 אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית, 6,367 נהרגו בקרבות, למעלה משליש מהם אזרחים. יישובים יהודיים נהרסו כליל, מאות נלקחו בשבי חלקם לא חזרו. אחד מכל 100 מאנשי היישוב נהרג במלחמה, המוות ביקר בכל עיר ויישוב, בכל שכונה. כמעט בכל בית.
תוך כדי הקרבות קרא חיים פינר, לימים חפר, סיפור על להקת בדרנים סינית המלווה את חייליו של מאו טסה טונג במהלך כיבוש סין בידי הקומוניסטים. חפר, פנה אל יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח והציע להקים להקה דומה כדי לעודד את החיילים. אלון הסכים ומינה את חפר למפקד הלהקה. כך הוקמה להקת הצ׳יזבטרון, חבורה של אמנים, שחקנים, מוזיקאים ובדרנים שקיבץ חפר, ובהם שייקה אופיר, נעמי פולני, גדעון זינגר וחפר עצמו, שכתב את מרבית הטקסטים והמערכונים של הלהקה. המטרה היתה להכניס מעט שמחה בין האימה והעצב ששררו. את השם הגה חיים חפר כשילוב בין המילה הפלמ"חניקית לסיפורי מדורה – צ׳יזבט לבין המילה תיאטרון, וכך נולד לו הצ'יזבטרון.
מלווים באקורדיון בלבד, שבעה גברים ואשה אחת, עשו את דרכם בין לוחמים ויישובים מבודדים, מעודדים את רוח הלוחמים ןהתושבים ומאפשרים להם בת שחוק קלה בתוך רגעי המתיחות והעצב.
כשנה בתוך הקרבות, הוצגה תוכניתם השלישית של הצ׳יזבטרון, תכנית בידור בעלת השם הסימבולי-״הפלמחניק מחפש את המחר״. כבר בהופעת הבכורה שהתקיימה בבאר שבע בלט מבין כל שירי המופע שיר חדש שנקרא 'שיר הרעות'. בניגוד לשאר חומרי הצ׳יזבטרון, את מילות השיר כתב המשורר ואיש הפלמ"ח חיים גורי והלחין סשה ארגוב.
אופיו המלנכולי ומילות השיר היו שונות לחלוטין משאר מערכוני הלהקה שהיו מלאי הומור ונועדו לבדר. שיר הרעות נכתב תוך כדי הקרבות ביטא בצורה ברורה את תחושת השכול והעצב ששררו בכל, במקביל לתחושת רעות ושותפות גורל בין אנשי היישוב.

בניגוד לתמונת השדה עומד השינוי בחיי האדם – מעט נותרו וכה רבים שאינם. אף שלא מפורט מה קרה לאותם שאינם,  ברור לכולם שזה קשור לאירועים מאז פרצה מלחמת העצמאות.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הפזמון החוזר הוא החלק המוכר ביותר של השיר, החלק שבו מתוארים כל אלו שהלכו ״יפי הבלורית והתואר״. הנעורים מסומלים בבלורית השיער השופעת לפני שהגיל ואותותיו גורמים לנשירת השיער. הבלורית היא סמל הנעורים, היא היוצרת את יופי התואר.
עם זאת גורי מבהיר שהדבר שבזכותו יזכרו כל אותם אנשים צעירים. היא הרעות עצמה. כאן מתבהר מדוע השיר מדבר בלשון רבים ומדוע כולם יזכרו. הכול בשל אותה רעות, הרעות הנותנת לשיר את שמו המסמלת חברות עמוקה ונאמנה, שותפות גורל ודרך, מסירות וקרבה בין חברי הקבוצה. גורי מדבר בשם הקבוצה על חברי הקבוצה שנגרעו ממנה. ומכאן האווירה הטרגית השוררת בשיר. כאן מדגיש גורי את הדבר שהופך את לכתם של הנופלים לקשה כך כך – הרעות שאיחדה את כולם והפכה אותם לקבוצה אחת בעלת חוויה משותפת ותחושת שותפות גורל. הקבוצה לעולם לא תשכח את הרעות שכל כך אפיינה אותה.
הדובר אינו מסתפק בזכרון ההולכים שהלכו עד עתה. המלחמה עדיין מצויה ברקע, וגורי מנבא את העתיד לבוא – אהבה מקודשת בדם – הדימוי היפה והקשה הזה הקושר בין האהבה וסמלה הנפוץ הלב האדום, אהבה המתקדשת בדם המתים, אותה אהבה לא פסקה, המלחמה נמשכת וגורי מבהיר שזו משמעותה האמיתית של הרעות – האהבה שקודשה בדם הנפטרים עוד תשוב לפרוח בקרב חברי הקבוצה.

רעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.

לאחר הפזמון הפורש את עומק הטרגדיה הכרוכה בהבנה העמוקה וההכרה במחיר היקר שהקבוצה צריכה לשלם על דרכה, ממשיך הבית לדון במשמעות הרעות, שככל שהשיר מתקדם אנו מבינים שהיא היא הדבק המצמיד יחדיו את אנשי הקבוצה.
הרעות נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת – מה שאמור להיות מכלול רגשות חיוביים ללא משקל, הופך בבית זה למשא כבד, משא שסוחבים כל חברי הקבוצה כסחיבת פצוע על אלונקה. הרעות או סחיבתה מתוארת כמשהו אפור, עקשני ושותק. האפרוריות מבהירה שלא מדובר ברעות שכל כולה סוגה בשושנים, זוהי דרך חיים עם עליות וירידות, וחלק גדול מהדרך הוא אפור ושגרתי. דווקא כאן השימוש במילה עקשנית לתאור הרעות מבהיר את היחד המורכב בין הרעות לבין עצם המשכיותה של הקבוצה. ההתעקשות על הרעות, ההיאחזות בה למרות המחיר הכבד, היא מה שמאפשר את הפיכתה של הרעות לדרך חיים. לכן גם בלילות האימה הגדולים, בהם הפחד והמוות שורר בכל, נותרת רק הרעות כאור בהיר ודולק.

הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.

בבית האחרון של השיר מפליג גורי מהשפה הפשוטה יחסית של השיר ומביא את השיר אל שיאו הפואטי – הרעות. כנערייך כולם, שוב בשמך נחייך ונלכה. גורי מבהיר שמדובר בנערים, לא בגברים אפילו, שבשם הרעות הם יחייכו וילכו קדימה והלאה. למרות הסבל, למרות העצב ולמרות המוות. הדובר אינו משאיר את הרעיון כרעיון עמום, בשורות החותמות את השיר הוא מבהיר את היחס שעליו מושתתת הרעות שאפשרה את הקמת המדינה היהודית – הרעים שנפלו על חרבם, אלו שמתו במלחמה, הם אלו שהותירו לנשארים את החיים, הם אלו שבמותם ציוו את החיים, החיים עם זכרון הרעות.

אך נזכור את כולם 
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הפזמון החוזר, סוגר את המעגל ומבהיר מחדש את הקשר העמוק שיוצר גורי בין ההולכים והנשארים, חברי מסדר הרעות בטוב וברע, אלו שכבר הלכו ואלו שעוד ילכו, מותם של אחדים מחברי הקבוצה, הוא שמאפשר את חיי הקבוצה והחברה.

הייחודיות של השיר באה לידי ביטוי בבחירה של גורי לראות את המשמעות המשותפת של חברי הקבוצה לא באידאולוגיה, ולא ברעיונות גדולים ומופשטים כמו מדינה, ארץ ועם, אלא ההתמקדות שלו בתחושת החברות והאחווה, בחוויית הנתינה ההדדית, נתינה של הדבר היקר ביותר לאדם – עצם חייו, עבור דבר אחד הקושר את חברי כל הקבוצה, החיים כמתים יחדיו – הרעות.

בביצוע הראשון של הרעות שר חבר להקת הצ׳יזבטרון השחקן גדעון זינגר, הלחן הנוגה והלירי של סשה ארגוב קיבל פרשנות של נגינת מצעד חיילים – מארש אבל, כואב ותקיף כאחד. הקול היחיד הפך בפזמון לקול הקבוצה בעיבוד בסיסי אך יעיל מאוד לקולות גבריים ואקורדיון תחושת היחד והרעות מצאה לעצמה ביטוי בקולות הקבוצה. והפכה את השיר כמעט בן לילה לשיר עם, למרות שונתו משאר הרפרטואר של הצ׳יזבטרון. 'הרעות' התפשטה במהירות מפה לאוזן בקרב הלוחמים ואנשי היישוב היהודי עד שהפכה להמנון הנופלים החרישי של הפלמ"ח. ומאוחר יותר של כוחות צבא ההגנה לישראל. מפקד חטיבת הראל בתקופת מלחמת השחרור, ולימים הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש ממשלת ישראל – יצחק רבין, ציין בהזדמנויות שונות כי 'הרעות' הוא השיר האהוב עליו. לאחר שנרצח הפך השיר למזוהה עם תקופת האבל שלאחר רציחתו, ועם מורשת חייו של ראש הממשלה המנוח.

להקת הנח"ל בביצוע המחודש הידוע מ-1973:

פוליאנה פרנק (באלבומה "אחרי הציונות על שפת הים" שיצא לאור בשנת 2000) הקליטה גרסה אפלה לשיר והעניקה לו משמעויות חדשות (מעבר להיותו המנון קינה לדור תש"ח.):

זהבה בן (ילידת העיר באר שבע הקרויה גם "בירת הנגב") מבצעת את השיר בסגנון ים תיכוני ייחודי.

להקת הרוק האלטרנטיבי-אמנותי "נקמת הטרקטור" חדשה  (לאחר רצח רבין) את השיר בסגנון דרמטי, קודר וייחודי.

חברות

• כיצד אתם תופסים חברות? אלו אסוציאציות עולות לכם כאשר אתם חושבים על מושג חברות?
• כיצד נתפסת חברות בשיר "הרעות"? באילו מלים היא מתוארת?
• מה בין החברות כפי שהיא נתפסת בעיניכם לבין זו שבאה לידי ביטוי בשיר? האם הן דומות או שונות? מה יוצר את הדמיון או ההבדל?

זיכרון ושכחה

שני כוחות ניתנו לנו : זיכרון ושכחה.  אי אפשר לנו בלעדי שניהם.

אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו.

ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?

ברל כצנלסון, "מהפכה ומסורת", מתוך: "במבחן" (ת"א, תרצ"ב, 1935).

• כיצד באים לידי ביטוי בשיר שני הכוחות שמתאר ברל כצנלסון?
• אלו מן הכוחות הללו דומיננטי בעיניכם יותר בשיר "הרעות" הזיכרון או השכחה? נמקו.
• האם תפיסת הזיכרון בשיר שונה מתפיסת הזיכרון של כצנלסון כפי שהיא באה לידי ביטוי בקטע שלפניכם? הסבירו.

אז ועכשיו

יצירה קלאסית היא יצירה שעמדה במבחן הזמן ומדברת לקהל בהווה כמו גם לקהל בעבר.

• לאור ההגדרה שלעיל, האם "הרעות" הוא קלאסיקה בעיניכם?
• מתי מרבים להשמיע את "הרעות" כיום? מדוע דווקא בעיתות אלו?
• שירים רבים נכתבו על חברות, קשר דם ושכול. מה לדעתכם גורם ל"הרעות" לבלוט ולהישמע יותר מאחרים? מה בשיר זה מדבר לקהל בן-ימינו?
• איזה מבין הביצועים של השיר מועדף בעיניכם ומדוע?