התמונות שבאלבום

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

דברי הספד אלו נשא משה דיין כרמטכ"ל בהלוויה של רועי רוטברג, אחראי הביטחון של קיבוץ נחל עוז שנרצח על ידי מסתננים פלסטינים באפריל 1956. הנאום של דיין הפך לטקסט מכונן שעיצב את התודעה עבור דורות של ישראלים; התפיסה כי 'גזרת דורנו וברירת חיינו היא לעמוד נכונים וחמושים, אחרת לא נוכל לחיות כאן' הפכה לתפיסה רווחת בקרב רבים.

במשך השנים שבה ועלתה השאלה: האם זו הדרך היחידה שבה מדינת ישראל יכולה לשרוד? דורות של הורים גידלו את ילדיהם במחשבה ובתקווה ש'כשהילד שלהם יגיע לגיל צבא הוא לא יהיה חייב לשרת את המדינה כחייל'.

השיר "התמונות שבאלבום" (שנכתב על ידי זאב נחמה ותמיר קליסקי מלהקת "אתניקס" ובוצע על ידי חיים משה) עוסק בחוויית ההתבגרות של ילד, דרך אחד מטקסי המעבר המרכזיים בחברה הישראלית – השירות הצבאי. במרכז השיר עומדת הבחנה בין העבר, כפי שהוא משתקף "בתמונות שבאלבום", ובין ההווה. הניגודיות בין השניים מעמידה רצף של ילדוּת, נערוּת והתבגרות ישראלית כמסע חניכה בין-דורי.

השיר כולו הוא חד-שיח בין אב לבנו, כשברקע נמצאת גם האם. האב מציג את הפן הבוטח מול האם הדואגת. החד-שיח מציג רק את הדברים של האב המגונן על בנו, כנראה ממקום של היכרות עם הצבא ועם השירות הצבאי. 

התמונות שבאלבום ילדות שלא נגמרת
אתה הבן אני האב ואמא שוב דואגת

"התמונות שבאלבום" מייצגות את העבר, הן הזיכרונות והן הקיבעון שאינו משתנה, נקודת ייחוס שבה המצולם תמיד יילכד ברגע נצחי (או כפי שמתאר זאת הדובר – "ילדות שלא נגמרת"). בשורה הבאה מתפענחת התמונה – "אתה הבן" ו"אני האב", קרי מערכת יחסים שנשארת על כנה לאורך השנים ולא משתנה גם כשהילד קטן וגם כשהוא גדול, וברקע האם המתאפיינת בדאגתה החוזרת ונשנית לבנה (או כפי שמתאר זאת הדובר – "אמא שוב דואגת"). 

אתמול קיבלנו עוד מכתב אצלך הכל בסדר
לא סיפרת על הקרב רק על כל היתר.

המשך הבית הראשון מספר על המכתב שהגיע, המתאר ש"הכל בסדר" אצל הבן. סיומת הבית מבהירה שההורים מודעים שהבן השתתף או עדיין משתתף בקרב, כלומר במצב של סיכון חיים ואובדן משמעותי – מצב שהוא הכול פרט ל'בסדר' סתמי. מכך אנו מבינים שהבן אינו רוצה להדאיג את הוריו, ולכן הוא מספר "רק על כל היתר" ולא על הדבר החשוב ביותר שהוא לוקח בו חלק – הקרב. 

וכשתצא לעוד שבת, נחכה בפתח
אמא לכבודך בישלה, נשקה אותך כמו פרח
גם נגהץ לך מדים אני זוכר מה שהבטחת
ישמור עליך אלוהים רק חזור הביתה.

הפזמון מתאר את שיבתו של הבן מהצבא הביתה "לעוד שבת". ההורים יחכו לבנם בפתח הבית כיוון שהם לא יכולים להמתין עד שייכנס פנימה – הם רוצים לצאת לקראתו כדי לקבלו ולהביאו פנימה. לקראת בואו של הבן מהצבא, ההורים מבשלים לכבודו ואף מבטיחים 'להשקות אותו כמו פרח'. ההשוואה לפרח מעניינת בהקשר זה, שכן פרחים מעצם טבעם הם שלב זמני יחסית בחיי הצמח; ההורים שמשקים את הילד "כמו פרח" הם אלו שדואגים לצמיחתו וגדילתו גם כאשר הוא לכאורה כבר מספיק מבוגר כדי למות למען המדינה (אך עבור הוריו הוא עדיין הילד הקטן). גם התיאור של גיהוץ המדים, אזכור ההבטחה של הבן והאמירה "ישמור עליך אלוהים"– כל עוד מעידים שההורים רק רוצים שהילד ישוב ויחזור הבית. 

תמונה שלך בגיל שנה עם סבתא מחייכת
ושתי תמונות של גיל מצווה ואיך גדל הנכד
תמונה אחרת על מדים עם הרובה ביד
ואני הבטחתי כשתגדל לא תלחם באף אחד.

הפזמון השני שב אל התמונות שבאלבום. הפעם הילד מוצג "בגיל שנה עם סבתא מחייכת". התמונה הזו, המוצגת על ידי החוליה האמצעית בשרשרת המשפחתית – ההורים, הופכת את חיי הילד לחוליה בשרשרת של חוליות התלויות זו בזו. התמונה של הסבתא המחייכת והילד בגיל שנה מוצגת בסמיכות לשורות החותמות את השיר – שבהן מתוארת תמונה אחרת שבה הבן מצולם "על מדים עם רובה ביד". הסמיכות הזאת מבהירה שהדברים קשורים זה בזה ומאפשרים זה את זה.

אך השורה החותמת את השיר מבהירה שהרצון של כל דור ודור הוא שהדור הבא לא יצטרך לעבור את אותה חוויה של צבא, קרבות ומוות. האב אמנם הבטיח לבנו ש'כשיגדל לא יילחם באף אחד', אך עצם העובדה שהאבא שר את השיר לבנו החייל מעידה שההבטחה של דור ההורים הופרה. הילד גדל והפך לגבר ועדיין הוא צריך להתגייס לצבא ולהילחם.

מבחינה מוזיקלית, הלחן של השיר והקול המסתלסל של חיים משה ממקמים את השיר בעולם המוזיקה הים תיכונית, אך יחד עם זאת – השיר מכיל גם השפעות של מוזיקה ספרדית (בדמות נגינה של גיטרת פלמנקו) וניחוחות צרפתיים (בדמות השילוב של אקורדיון).

"התמונות שבאלבום" היה שיר הנושא באלבום "התמונות שבאלבום" שיצא לאור ב-1998 – אלבום שסימן את חזרתו של חיים משה אל מרכז הבמה, וחיזק את התקבלותו כזמר כלל-ישראלי שאינו פונה אך ורק אל קהל המאזינים של מוזיקה ים תיכונית. השיר הפך ללהיט גדול ואף הגיע אל המקום השביעי ב'מצעד הפזמונים העברי השנתי' של השנה שבה הוא יצא לאור (ה'תשנ"ח-1998).

ביצוע מ-2015 של חבורת הזמר של תיכון מקיף ו' באשדוד, במסגרת "ערב שירי לוחמים" שהועלה בבית הספר: