זה קורה

הזמר אריק לביא נהג לספר בהופעותיו ששמע שיר של שמוליק קראוס ואהב אותו מאוד, ולכן ביקש מקראוס להיות המבצע הראשון של השיר. קראוס הסכים לתת לו את השיר תמורת מצלמה יקרה ונדירה שזוגתו של לביא, הזמרת שושיק שני, הביאה מצרפת. לביא נתן לו את המצלמה אך הזהיר את קראוס שלא יספר זאת לאשתו. יום אחד ראתה שני את קראוס עם המצלמה ושאלה את בעלה: "אריק, זו לא המצלמה שאמרת לי שנגנבה לך???"

בהופעה במועדון הזמר בקיבוץ להב, סיפר קראוס שהוא לא הצליח למצוא מילים לפזמון כאשר הוא כתב את השיר. כשפגש את נעמי שמר סיפר לה על השיר שאינו מצליח לסיים, שמר ביקשה לראות אותו ובמקום רשמה לו על מפית את המשפט "שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע". כך סיים שמוליק קראוס את השיר.

השיר אינו קובע עמדה האם האפשרות לחזור על הכול היא חיובית ומשאת נפש או אפשרות שלילית שהדובר בורח ממנה. בסוף הפזמון מתבהרים הדברים – הדובר מקבל את גורלו – והקביעה שנשמעת כחלק מהשיר – "אבל בן אדם – זה קורה", מסמנת עבורו את המצב שאליו הוא נקלע כאילו במשיכת כתף. האנושיות היא שקורית, חוסר היכולת להיות משהו מעבר לבן אדם – והדבר עצמו, המקרה, תמיד קורה.

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.

הבית השני מעביר את זירת ההתרחשות של האירוע אל העבר. האירוע, שאין לנו שום ידיעה לגביו, כבר קרה. הדרך "התמשכה" והתמשכה ומשהו קרה, אירוע מכונן שהדובר אפילו לא ידע איך זה בא לו. השיר אינו מפרט אם 'מה שהתמשך' זה האירוע או הדרך, אך תחושת הלאות מהדרך ותחושת השליחות מתמזגות כאן לחוויה מאחדת של מסע – מסע ארוך ובלתי ברור, שמתמשך אל הלא נודע כמו שמרחיב הפזמון החוזר: 

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכול
אבל בן אדם
זה קרה.

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.

הבית האחרון מעביר את האירוע אל העתיד – "זה יקרה". כלומר זהו אירוע שחייב לקרות שכן האירוע, כמו החיים עצמם, מתבקש מעצם קיומם של חיים המזמנים לנו מקרה אחר מקרה. החיים הם שקורים, ואולי רק בסוף הדרך, בראייה לאחור, ההבנה היא שהמקרה שקרה הוא הדרך. 

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכול
אבל בן אדם
זה יקרה

לאור תחושת הסיום והחידלון שהופיע בבית האחרון, הפזמון האחרון מעניק משמעות אחרת לשורה "ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכול". השורה הזאת היא כמעט אירונית, מפני שהיא נאמרת מתוך ידיעה שאין שום אפשרות לחזור אחורה בזמן ולעשות את המסע הזה פעם נוספת. 

השיר הופיע לראשונה באלבום "דיוקן" שלביא הוציא לאור ב-1975. במצעד הפזמונים שנתי של אותה השנה (ה'תשל"ה-1975) הגיע השיר אל המקום ה-19 בלבד, אך לאורך השנים הוא להיות אחד משיריו המזוהים ביותר של לביא, ובערוב ימיו אף הופיע הזמר בקליפ שנעשה לרמיקס¹ של השיר במסגרת פרויקט "פלסטלינה" (אלבום שכולו גרסאות רמיקס לשירים ישראלים).
השיר הפך לאחד משירי המסע המובהקים של המוזיקה הישראלית, ולמרות או שמא דווקא בשל היותו שיר מעורפל, הוא הצליח להכיל בתוכו כמה וכמה פרשנויות.

קליפ בהשתתפותו של לביא לגרסת הרמיקס של השיר:

ביצוע של יזהר אשדות במסגרת פרויקט "עבודה עברית" לציון חמישים שנה ליצירה ישראלית:

ביצוע של מחבר השיר, שמוליק קראוס, במסגרת אלבומו האחרון "יום רודף יום":

גרסת היפ-הופ של השיר בביצוע סאבלימינל: