זכריה בן עזרא

לאחר ההכרזה על קום מדינת ישראל, הוצפה המדינה הצעירה בגלי עלייה של יהודים מארצות העולם. במדינה הצעירה החל ויכוח האם המדינה יכולה לעמוד בזרם העולים הגואה. ראש הממשלה דוד בן גוריון סבר שיש להעלותם לארץ, אך רצה תחילה להעלות רק את הצעירים והבריאים מקרב העולים. בסופו של דבר בין 1948 ל-1958 עלו לארץ כ-900,000 איש, מספר פנומנלי שהכפיל את אוכלוסיית היישוב היהודי בארץ ישראל.
גל ההגירה חסר התקדים הזה, יחד עם מספר האנשים שכבר היו במדינה באותה עת, הוביל לכך שהמדינה הצעירה לא יכלה לאכלס ולשכן מיידית את מאות אלפי העולים שהגיעו. כך הומצאו המעברות, שכפי שמעיד שמן היו בעצם מחנות מעבר. משנת 1950 הוקמו בחיפזון עשרות מעברות ברחבי הארץ. לרוב הן הוקמו ביישובים ערביים נטושים או בסמוך לנקודות יישוב קיימות. המעברות נבנו מפחונים מהר ובזול, ותוכננו לשמש את העולים לתקופה קצרה בלבד לפני שישוכנו בבתי קבע, אך בתוך שנים ספורות הגיע מספר המשתכנים במעברות לכמעט רבע מיליון איש.

אֲנִי זְכַרְיָה בֶּן עֶזְרָא
וְלַחְמִי לַחְמָא עַנְיָא
וְגָר אֲנִי בַּמַּעְבָּרָה
אֵצֶל הַכְּבִישׁ לִנְתַנְיָה.

בַּחֹרֶף – יַא, הַקֹּר חוֹדֵר
בַּקַּיִץ – יַא, מַחְנִיק לִי
אֲבָל אֵינִי דּוֹרֵשׁ יוֹתֵר
זֶה מַה שֶּׁיֵּשׁ – מַסְפִּיק לִי.

השיר פותח בהצגת הדובר – זכריה בן עזרא, וכבר כאן אנו נתקלים בחידתיות מסוימת. שכן אף שהשם זכריה הוא שם נפוץ במיוחד בקרב יהדות תימן, השם עזרא מזוהה דווקא עם יהדות עירק, ואינו נפוץ בקרב יהדות תימן בשל "קללת עזרא". מדובר במסורת עתיקה הגורסת שכשעלה עזרא הסופר מבבל אל ארץ ישראל שלח איגרת אל יהודי תימן בקריאה לעלות ארצה עמו. כשיהודי תימן התמהמהו מלעלות, שכן לא ראו בעליית עזרא את הגאולה, קיללם עזרא בעוני ובמחלוקות, כך שניתן להבין מדוע לא היה השם עזרא פופלרי בקרב קהילת יהודי תימן. למרות זאת, ההגייה של השיר היא הגייה תימנית, והלחן, על אף שנכתב בידי משה וילנסקי שנולד בפולין, מתנגן כשיר רועים בעל סממנים של מוזיקה מזרחית מחצי האי ערב ואסיה.
מעבר לשמו, מציין זכריה את מעמדו הכלכלי בביטוי ארמי השאול מהגדת פסח – "ולחמי לחמא עניא", ומציין את מקום מגוריו – המעברה בכביש לנתניה (ככל הנראה היכן ששוכנת כיום שכונת נאות גנים). מכאן עובר הדובר לפרט את תנאי המחיה במעברה:

בַּחֹרֶף – יַא, הַקֹּר חוֹדֵר
בַּקַּיִץ – יַא, מַחְנִיק לִי

אולם מיד מוסיף ואומר שלמרות העוני, הקור והמחנק הוא מסתפק במה שיש לו:

אֲבָל אֵינִי דּוֹרֵשׁ יוֹתֵר
זֶה מַה שֶּׁיֵּשׁ – מַסְפִּיק לִי.

מכאן מתחיל זכריה להטיף לשוכני הארץ, ולצייר את עצמו (התימני) כמי שמאום לא חסר לו:

פֹּה כָּל עָשִׁיר וְכָל עָנִי
מוֹצֵא פְּגָם אוֹ מוּם לוֹ
רַק הָאֶחָד, הַתֵּימָנִי
עוֹד לֹא חָסֵר מְאוּם לוֹ.

יַא, מִי פִּלֵּל
יַא, מִי מִלֵּל
שֶׁיִּזְכְּרֵנִי הַגּוֹאֵל?
אִם נִתְקַיֵּם מַה שֶּׁהִבְטִיחַ
וּבָא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ –
הַכֹּל כְּדַאי
אִם טוֹב, אִם רַע
נְאוּם זְכַרְיָה בֶּן עֶזְרָא
זְכַרְיָה בֶּן עֶזְרָא!

בפזמון מסמן זכריה את החיים בארץ ישראל כחלק מתהליך הגאולה ומסביר שהכול כדאי לכבוד בואו של מלך המשיח. בין "אם טוב" או "אם רע", זהו נאומו של זכריה בן עזרא:

לִי בְּתֵימָן הָיָה חֲמוֹר
וְהִכִּיתִיו בַּשֵּׁבֶט
וְשַׂחְתִּי לוֹ: יַא, בֶּן בְּעוֹר
רוֹכֵב עָלֶיךָ עֶבֶד…

אַךְ בַּמְּדִינָה, יַא חֲמוֹרִי
מִיהוּ אֲשֶׁר יִדְמֶה לָךְ ?
פֹּה בַּמְּדִינָה בֶּן-בְּעוֹרִי
רוֹכֵב עָלֶיךָ מֶלֶךְ.

כִּי בַּמְּדִינָה פֹּה נִגְאָלִים
כָּל הַנּוֹשְׂאִים בָּעֹל בָּהּ
וְלֹא חָשׁוּב שֶׁקְּצָת סוֹבְלִים
אִם רַק זוֹכִים לִסְבֹּל בָּהּ.

יַא, מִי פִּלֵּל…

בבתים הרביעי, החמישי והשישי מסמן זכריה את השינוי שחל במעמדו עם הגיעו לארץ ישראל. בעוד שבתימן רכב זכריה על חמורו כעבד, הרי שכאן במדינת ישראל רוכב אותו זכריה על החמור כמלך. הביטוי שבו מתייחס זכריה לחמורו – "בן בעורי", מתקשר מיד לסיפור של בלעם בן בעור בספר במדבר, על אותו מכשף רכוב על חמור שנקרא לקלל את עם ישראל. בשיר זה הופך החמור לחמורו של זכריה. 

בַּ'בּוֹלִיטִיק' עוֹדֶנִּי תָּם
אֵין לִי מֻשָּׂג כַּזַּיִת
ווֹלָא 'חֵרוּת' ווֹלָא 'מַפָּ'ם' אָנָּא מִחוּץ לַבַּיִת…
כִּי הַבּוֹרֵא עָלַי גָּזַר
זְכַרְיָה דּוּן וּשְׁקֹלָה
אֶת חֲמוֹרְךָ תּוֹלִיךְ יָשָׁר
אַל תֵּט יָמִין אוֹ שְׂמֹאלָה

וְאָנֹכִי בְּתֹם שׁוֹאֵל
לָמָּה רָבִים בָּנֶיךָ
לוּ רַק יָדַעְתָּ יִשְׂרָאֵל
מַה טֹּבוּ אֳהָלֶיךָ

יַא, מִי פִּלֵּל…

בבתים אלו מתייחס זכריה בן עזרא לנושאים שהסעירו את מדינת ישראל הצעירה באותם ימים, ובמוקד הוויכוח שניטש בין המפלגות השלטות מפא"י ומפ"ם לבין האופוזיציה בהובלת מפלגת "חרות" שבראשה עמד מנחם בגין.
הוויכוח עמד בעיקר סביב נושא הסכם השילומים שחתמה ממשלת ישראל עם ממשלת גרמניה בשנת 1952.מפלגת "חרות" ובגין בראשה התנגדו נחרצות להסכם השילומים, והדיון סביב ההסכם קרע את העם מבחינה פוליטית ומבחינה חברתית. בשיר אומר זכריה שהוא אינו מבין ב"בוליטיק" (שיבוש של המילה פוליטיקה) ולכן הוא אינו נוטה לא ימינה ולא שמאלה, אלא הבורא מצווה עליו לדון ולשקול ו'להוליך את חמורו ישר'. ועוד מוסיף זכריה ושואל בתמימות – "למה רבים בניך?" וממשיך בקטע מפסוק בברכת בלעם: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר" (במדבר פרק כד, פסוקים ה-ו).

אֶתְמוֹל נוֹלַד בִּי לֵב אַחֵר
נָשָׂאתִי נֵס צִיּוֹנָה
יָרַדְתִּי לִשְׂדֵה בּוֹקֵר
בַּדֶּרֶךְ בֶּן גּוּרְיוֹנָה

אָמַרְתִּי לוֹ תִּשְׁמַע אָדוֹן
אַל נָא יִפְּלוּ פָּנֶיךָ
כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עוֹד אֵל עֶלְיוֹן
זְכַרְיָה אַחֲרֶיךָ

הבתים האחרונים של השיר מעידים כי זכריה החליט לעשות מעשה כי 'נולד בו לב אחר' (כלומר חשב מחשבה חשובה), ומיד מופיע משחק מילים על שם העיר נס ציונה – זכריה נושא דגל לציון, ומחליט לרדת דרומה לשדה בוקר, "בדרך בן גוריונה".
כשזכריה מגיע אל בן גוריון הוא פותח עמו בדיאלוג ואומר לו כך:

אָמַרְתִּי לוֹ תִּשְׁמַע אָדוֹן
אַל נָא יִפְּלוּ פָּנֶיךָ
כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עוֹד אֵל עֶלְיוֹן
זְכַרְיָה אַחֲרֶיךָ

זכריה עושה את המסע הארוך אל המדבר רק כדי להביע את תמיכתו הבלתי מסויגת בבן גוריון. תגובתו של בן גוריון כפי שמובאת בשיר (אין שום סימן שהשיר מסתמך על סיפור אמיתי) היא שמחה "ולשונו נבוכה".
מדוע נבוכה? מדוע שמחה? לפי השיר בן גוריון שמח שלעם ישראל יש בנים כמו זכריה, בנים שמוכנים לסבול ולחיות בקושי כל עוד הם חשים שהם מקימים את המדינה ומביאים את הגאולה:

אָז לְבָבוֹ מִגִּיל נָדַם
וּלְשׁוֹנוֹ נָבוֹכָה:
יַא זְכַרְיָה, אַשְׁרֵי הָעָם
שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן כָּמוֹךָ

אַשְׁרֵי הָעָם וְהַמְּדִינָה
אִם זֶה כֹּחָהּ וְזֶה אוֹנָהּ
אִם כָּךְ, הֵן לֹא לַשָּׁוְא יָרַדְתִּי
וְטוֹב הַצַּעַד שֶׁצָּעַדְתִּי
הַכֹּל כְּדַאי חֵי אֵל עֶלְיוֹן
נְאוּם הַגֶּבֶר – בֶּן גּוּרְיוֹן!

יותר מזה, העובדה שזכריה מפשוטי העם מגיע ומביע תמיכה בלתי מסויגת בבן גוריון, היא צעד שמצדיק את הליכת בן גוריון אל הנגב (ובדיעבד גם חזרתו של בן גוריון לפוליטיקה לאחר שנתיים של פרישה). השיר נחתם בהיפוך, שכן אם כל הבתים נחתמו בשורה נאום זכריה בן עזרא, הבית האחרון נחתם ב"נאום הגבר – בן גוריון!". השורה האחרונה מעמידה את זכריה ואת בן גוריון, האיש הפשוט ומנהיג מדינת ישראל, באותה רמת חשיבות.