זמר נוגה

< 1 דקות

 

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?
תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

(ניקוד מתוך "פרויקט בן יהודה")


על השיר "זמר נוגה" מאת רחל המשוררת

רקע

קצרים וסוערים היו חייה של המשוררת רחל. היא הגיעה לארץ ישראל במסגרת טיול, התאהבה בארץ, בנופיה ובאנשיה והחליטה להשתקע בה. הצטרפותה לקבוצת כנרת, שירי הערגה והאהבה שכתבה, ומותה הצעיר בבדידות בבית מרפא תל אביבי ממחלת השחפת – כל אלה קיבעו את דמותה של המשוררת כדמות טראגית שחייה ויצירתה מלאים באובדן ובערגה אל מה שלא התממש.

לאחר כמה מערכות יחסים מורכבות שלא צלחו עם גברים בחייה (כמו עם זלמן שז"ר – לימים נשיא מדינת ישראל – לו הקדישה את השיר "גן נעול"), יצאה רחל בשנת 1913 ללמוד חקלאות בצרפת. במהלך שהותה בצרפת הכירה רחל את המהנדס מיכאל ברנשטיין והתאהבה בו. למרות זאת, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזרה רחל לבית אביה ברוסיה (ושם ככל הנראה גם נדבקה במחלת השחפת הקטלנית). מאוחר יותר היא שבה לארץ ישראל אולם אהובה סירב לבוא עמה לארץ ודרכיהם נפרדו. מהקרע הזה נולד השיר "זמר נוגה". 

רעיונות מרכזיים

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

השאלה בפתיחת השיר – "התשמע קולי", בונה ציפייה לשיח כלשהו, אך סוף השורה – "רחוקי שלי", מבהיר שמדובר בשאלה כמעט רטורית. שכן אם הנמען רחוק כל כך, כיצד ישמע את הקול האנושי והחלש?
החזרה על השאלה בפעם השנייה בתחילת השורה הבאה, מדגישה שוב את הרצון של הדוברת להישמע ולהשמיע, גם אם הנמען לקולה נמצא אי שם במקום לא ידוע. "באשר הנך", היכן שהוא, הרחק ממנה, הנמען נוכח.
בשורות הבאות מתארת המשוררת את קולה ש"קורא בעוז", קול שבוכה בדמה. הדוברת משתוקקת שהנמען ישמע אותה, וקולה יוצא אליו בעוז, בכוח רב, קולה בוכה בדמה. אך מדוע הקול הזה "מצוה ברכה", הרי ברכה היא דבר שמשתוקקים לקבלו, מדוע יש צורך בציווי כדי לעשותו? ויתרה מזו, מדוע נחתם הבית בסימן שאלה?

האם המשוררת רומזת שהיא מודעת היטב לכך שאהובה אינו יכול לשמוע אותה או אינו מעוניין לשמוע אותה. ולמרות זאת, היא מנסה, כמעט מצווה על עצמה בניגוד לרצונה, לברך אותו בדרכו, בלעדיה.

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

הבית השני עובר מהממד הפרטי של הקשר אל שלל הרהורים על העולם כולו ואורחותיו. "תבל זו רבה" – המילה "תבל" היא מילה נרדפת לעולם כולו, ובשפת המקרא ציינו כמה פרשנים (כמו "מצודת דוד") כי מדובר למעשה בחלקו המיושב של העולם. הבחירה לתאר את העולם המיושב לא כגדול או רחב אלא כמרובה היא בחירה מעניינת ומיוחדת. המשך השורה מבהיר מדוע: "ודרכים בה רב. נפגשות לדק, נפרדות לעד." התבל האנושית של המשוררת היא תבל האפשרויות, אפשרויות כדרכים שונות ורבות שהתבל מלאה בהן. אך בשורה יפהפייה, אותן אפשרויות מתוארות כ"נפגשות לדק, נפרדות לעד". החריזה הפנימית (לדק, לעד) והחזרה על אותו מכלול צלילי ( נפ-גש-ות, נפ-רד-ות) מסמנות את הדומה בין שני המצבים וכמה הם קרובים זה לזה, אך דווקא ההבדל הקטנטן, הפער הזעיר, הוא זה שמגדיל את הפער שבין המפגש הדק לפרידה לעד. הפער הזה מגדיל ומגדיר את כאב הדוברת. כאב האפשרויות הרבות שתבל מציעה לה, ברובן אפשרויות שלעולם לא יתממשו, וגם אם יתממשו, יתממשו לרגע דק וייפרדו לכל הנצח, מותירים את חותמן ורישומן בחיי אלו שחוו את אותו מפגש דק, כמעט כנגד כל הסיכויים. "מבקש אדם, אך כושלות רגליו" – כך מתארת הדוברת את ניסיונותיו חסרי התוחלת של האדם המבקש לשוב ולמצוא את שביל הדרכים הנפגשות לאחר שנפרדו דרכיהם, אך רגליו כושלות, אותן רגליים שהלכו בדרכים הרבות, הן אותן רגליים שכושלות מלמצוא את אשר אבד. לא את אשר איבד, לא את אשר נאבד, כי אם "את אשר אבד" – את הדרך, את האפשרות הנכונה, את מסלול חייו הנכון.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

הבית החותם הוא הבית הנוגה בשיר. הדוברת שבה ממחשבות על העולם ככלל אל מצבה הפרטי. היא מודעת לסופה הקרב וליומה האחרון (כאן המקום לחזור רגע אל הביוגרפיה של רחל, ולספר שביומה האחרון ביקשה לראות את אהוב נעוריה הראשון, נקדימון אלטשולר, שבאותה עת היה כבר בעל משפחה משלו. אלטשולר הגיע לפגוש אותה לפגישה אחת אחרונה, ומאוחר יותר סיפר כי הצטער שלא סעד אותו במחלתה). "יום של דמעות פרידה" – פרידה משלל האפשרויות הלא מתממשות. בבית הטראגי הזה מתבהר שמו המוזר של השיר –" זמר נוגה". יש פה אוקסימורון מסוים כי זֶמֶר נתפס בדרך כלל כדבר עליז ומשמח את הנפש, אך במקרה הזה מדובר בזמר נוגה ועצוב.
למרות הטראגיות הזו ותחושת המוות הקרוב, יש בבית הזה נחמה מסוימת בהמתנה לאהובה – "אחכה לך", אומרת הדוברת, "עד יכבו חיי", עד שאש החיים תכבה וחייה ייגמרו, ואי אפשר שלא לתהות על ההתמסרות הטוטלית הזו אל אותו אהוב שלאורך כל השיר אינו נוכח בשום דרך. הוא אינו מגיב אל הדוברת, הוא אינו נמצא בשום מקום, ולדמותו בשיר אין אף אפיון ייחודי, הוא יכול להיות כל אדם ויכול להיות שהוא כלל אינו מודע לזו שמחכה לו עד יכבו חייה. הדבר מעצים את הממד הטראגי של השיר, והופך את אהבתה של רחל המשוררת, אהבה גדולה ובלתי ממומשת או ממומשת לדק, אהבה שהיא האש המאירה את חייה אך מכלה אותם בו בזמן.
את השיר חותמת רחל המשוררת באלוזיה מקראית לסיפור יעקב ורחל. יעקב רצה לשאת את רחל, אך נאלץ לעבוד עבורה שבע שנים אצל אחי אמו – לבן. לאחר שבע השנים שעבד אצלו, לבן רימה את יעקב והשיאו ללאה, אחותה הבכורה, בטענה שרק אחרי שהבכורה נשואה ניתן להשיא את האחות הקטנה. לאחר מכן עבד יעקב עוד שבע שנים כדי להינשא לרחל. וכך, רק לאחר המתנה של 14 שנה התממשה אהבתם של יעקב ורחל.
רחל המשוררת, שראתה את עצמה כדמות טראגית כמו רחל האם, הופכת את זווית הראייה של הסיפור המקראי. בעוד אנו רגילים לראות את סבלו של יעקב ואת ההמתנה הארוכה שלו, כאן משווה את עצמה רחל המשוררת לרחל אמנו, שמחכה לאהובה 14 שנה, כך גם הדוברת בשיר מחכה לאהובה כ"חכות רחל לדודה".

השפעה והתקבלות

השיר הנוגה משך מוזיקאים להלחין את השיר; הראשון לעשות זאת היה יוסף (יוסי) מוסטקי שהלחין את השיר לראשונה ב- 1964. מוסטקי בחר להלחין את השיר במשקל שלושה רבעים, כמעין ואלס מתנגן ועממי, עם חזרה מרובה של מנגינה שנותרת כמעט ללא שינוי לאורך השיר:

הלחן של מוסטקי זכה לביצועים רבים לאורך השנים, כמו למשל הביצוע של עפרה חזה (באלבום "שירי מולדת"):

דווקא הלחן של שמוליק קראוס משנת 1969 והביצוע של "החלונות הגבוהים" (שמוליק קראוס, אריק איינשטיין וג'וזי כץ) הפכו את השיר לאחד השירים הידועים ביותר בזמר העברי. קראוס הלחין את השיר בקצב מרובע ובמקצב שמדגיש את השמיניות, כך שלאורך כל השיר מתקיים אלמנט של מתח, ציפייה דרוכה ומודעוּת לתחושת הזמן החולף. כמו כן, הכמיהה המתארכת והולכת לאורך השיר מודגמת היטב בהארכת מילות הסיום של כל שורה ושורה.
הבית הראשון מושר פעמיים: בפעם הראשונה רק בשני קולות גבריים, אך בפעם השנייה מצטרפת הזמרת ג'וזי כץ והעיבוד מתרחב לשני קולות גבריים וקול אישה השרים את השיר בקנון, כלומר שורות שנשזרות זו בזו ומהדהדות את השורות. שילוב הקולות בין שני גברים לאישה אחת מעניק לשיר תחושה של מעין דואט בין אישה לגבר, אך העובדה שמדובר בשני קולות גבריים השרים יחדיו כמעט כבמקהלה הופכים את הדמות הגברית למעין דמות נוכחת נעלמת. הנעילה של שלושת הקולות יחדיו בסופו של כל בית, מעצימה את השורות האלו בתוך השיר ומעניקות לשיר נופך דרמטי המעצים את הממד הטראגי של השיר.
החזרה המשולשת על המילים "כחכות רחל" בסוף השיר מדגישה את הזמן הרב ואת תחושת ההמתנה. ההפסקה הכללית שבאה בעקבות האמירה הזו מדגישה את הדרמה הגדולה של ההמתנה לדודה. קראוס העניק לדוברת מעט חסד בסיום השיר כשבחר לחזור על שורת הפתיחה של השיר (התשמע קולי), כמסמן שלמרות הכול, למרות האפשרות שמדובר ביום האחרון, עדיין יש תקווה שאולי הביצוע הזה והשיר הזה ממש הם דרכה של הדוברת להשמיע את קולה.

גם הלחן של קראוס זכה לביצועים שונים לאורך השנים; אחד מהם הוא הביצוע של יונה עטרי מ-1971, ביצעו שייחודו הוא בכך שמילות השיר תורגמו לאנגלית: 

השיר הולחן גם על ידי זהר לוי ובוצע על ידי להקתו הראשונה של לוי – להקת "זהר השביעי" (ביצוע בסגנון רוק פסיכדלי עם השפעה מובהקת של מוזיקת נשמה). למרות הביצוע המיוחד, הלחן עצמו לא זכה להצלחה מרובה ונשאר נחלת יודעי דבר בלבד:

ביצועים מיוחדים

בשנת 2003 הפך אל"מ אילן רמון לישראלי הראשון שטס לחלל כחלק מצוות מעבורת החלל "קולומביה".

בזמן ששהה רמון בחלל בחרה אשתו, רונה רמון, להקדיש לו את השיר "זמר נוגה". השיר שודר לחללית ממרכז החלל של נאס"א ביוסטון ובכך הפך להיות השיר הישראלי הראשון שמתנגן בחלל. בדרך חזרה לכדור הארץ התפרקה מעבורת החלל וכתוצאה מכך רמון ושאר צוות המעבורת נהרגו.

מפאת משמעותן של מילות השיר, לאחר מותו של רמון קיבל הצעד של הקדשת השיר משמעות טראגית ונבואית.
 סרטון המתעד את השמעת השיר בבטן המעבורת בחלל:

ביצוע נוסף של השיר ללחן של קראוס הוא הדואט של שושנה דמארי ויואב יצחק מ-1998, שהוקלט במסגרת הפרויקט "עבודה עברית – מחווה ל-50 שנות יצירה מקורית":   


שאלה של מגדר

  • מהי התחושה של הדוברת? מה מצבה? מה יחסה לנמען?
  • האם ניתן לדעתכם להחליף תפקידים ולשים את מילות השיר בפיו של דובר אל נמענת? נמקו עמדתכם.
  • עמדת ציפייה והמתנה; שמירת אמונים עד הנשימה האחרונה – האם זה עניין נשי? אנושי? חברתי-תרבותי? אישי-רגשי? הסבירו.

הקיום האנושי

  • מה מצבו של האדם בעולם על פי השקפתה של הדוברת בשיר?
  • מה דעתכם בנוגע להשקפתה של הדוברת?
  • מה מידת הקשר בין הביוגרפיה האישית של האדם להשקפתו הפילוסופית ביחס למצבו של האדם בעולם? נמקו עמדתכם באמצעות השיר ובאמצעות דוגמאות מחייכם.

שיר פרידה

  • מאילו דברים נפרדת הדוברת בשיר?
  • ממה לדעתכם הכי קשה לדוברת להיפרד? נמקו.
  • מדוע לדעתכם בחרה רונה רמון להקדיש את השיר הזה לבעלה אילן רמון בזמן ששהה במעבורת החלל?
  • האם האירוע הטראגי שינה את משמעות השיר? הסבירו.