ילד מזדקן

בשנת 2013, ארבעים שנה לאחר צאת אלבומם הראשון – "סיפורי פוגי", הכריזה להקת "כוורת" על שתי הופעות איחוד בבריכת הסולטן בירושלים. כל הכרטיסים לשתי הופעות אזלו בתוך שעות ספורות. לבקשת הקהל הודיעה הלהקה על קיום הופעה שלישית בפארק הירקון, ולאור הביקוש האדיר הוחלט על קיום שתי הופעות נוספות, אף הן בפארק הירקון. במבט לאחור, קצת קשה להאמין ש"סיפורי פוגי" – אחד מהאלבומים המצליחים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית – נולד מתוך אוסף מערכונים ושירים הומוריסטיים שנכתבו על ידי דני סנדרסון בזמן שירותו בלהקת הנח"ל.

הדרך להצלחה העצומה של "כוורת" החלה בסוף שנות השישים, עת שירתו יחדיו מרבית חבריה בלהקת הנח"ל. סנדרסון, ששירת כגיטריסט בלהקה, כתב בזמנו הפנוי מערכונים ושירים הומוריסטיים שהוקלטו במרתף בית הוריו בסביון ושודרו מדי שבוע כפינה במסגרת תכנית הרדיו של דורי בן זאב – "ממני אלייך", ששודרה בגלי צה"ל. הפינה זכתה להצלחה ובעקבות זאת צירף אליו סנדרסון כמה מחבריו ללהקה – גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין ומנחם זילברשטיין – והחבורה החלה להגיש פינה קבועה בתכנית שנקראה "פינות פוגי" על שם הדמות הראשית במערכונים ובשירים – "פוגי" (גיבור קומי-טראגי בגילומו של פניגשטיין).

ב-1970 חיבר סנדרסון אופרת רוק בשם "אופרת פוגי", בהשפעת אופרות רוק שנכתבו באותה תקופה, ומתוך רצון לקשר בין השירים שנוצרו במסגרת "פינות פוגי". גם את האופרה הקליט סנדרסון בבית הוריו בסביון, בהשתתפותם של חבריו ל"פינות פוגי" וחברים נוספים מלהקת הנח"ל.

לאחר שחרורו מצה"ל ב-1971, המשיך סנדרסון לכתוב שירים ומערכונים שבוצעו על ידי משתתפי "אופרת פוגי" ומבצעים נוספים. מאוחר יותר אף הצטרפו לצוות הנגנים של האופרה גם יצחק קלפטר ויוני רכטר, וכך התגבש ההרכב שהפך ב-1973 ללהקת "כוורת" וכלל את סנדרסון, גוב, שמיר, אולארצ'יק, פניגשטיין, קלפטר ורכטר.

באותה השנה הקליטה הלהקה את "סיפורי פוגי", שהורכב בחלקו מהשירים של "אופרת פוגי" ומחומרים אחרים שכתב סנדרסון. אחד משירי האופרה היה "פוגי מתחשמל", המתאר איך פוגי מתחשמל ואיך משפיע הדבר על חייו. כאשר עמדו חברי הלהקה להקליט את השיר טען אולארצ'יק שהלחן של השיר מוצלח מכדי ל"בזבז" אותו על שיר הומוריסטי וכתב לו מילים חדשות. כך נולד השיר "ילד מזדקן".

בשורות הבאות מתבררת המהות של תהליך ההזדקנות: "רק אחרי שהוא נופל", הילד "לומד את הפרינציפ"שגורם לו ליפול. 

מדבר לא טוב
ילד תעזוב
זה מה שאומרים לו
כשהוא נופל ברחוב.

גם בפזמון השני הדובר ממשיך לתאר את הילד כלא מותאם ולא מתאים – הוא מדבר "לא טוב". למרות שאין אנו יודעים מה הילד אומר, השורות הבאות מבהירות שהסביבה הקרובה או החברה בכללותה ("זה מה שאומרים לו"), מייעצת לו להפסיק לעשות את מה שהוא עושה. הנפילה שלו היא פומבית – "ברחוב", והחברה מציעה לו לחדול ממה שהוא עושה, שרק מביא לנפילתו. 

היום התעוררת בשתיים בצהריים,
ראית מה השעה איזה חושך בעיניים.
מה לעשות כשאבא מתעצבן
אתה כבר השנה אמור להתחתן.

בבית הראשון מתוארים חייו של אדם שקם "בשתיים בצהריים" – שעה מאוחרת לכל הדעות. ברור שאדם שמתעורר בשעות כאלה, אינו עובד כמו רוב בני האדם. יכול להיות שהוא עובד בלילות, יכול להיות שהוא אינו עובד כלל, אך הסיטואציה אינה נוחה לו. אלה לא חיים של סיפוק והנאה. הקימה המאוחרת "עושה" לו "חושך בעיניים". הביטוי "חושך בעיניים" לא רק מתאר את הסיטואציה כלא נוחה, אלא מסמן את סוף היום, את שעות הלילה, ובמידה רבה מסמל אפס תקווה לשינוי, כאילו חושך הוא כל מה שיש עבור מי שמאחר לקום.

אם בפזמון השני למדנו על חיי הילד המזדקן דרך תגובות אנונימיות של סביבה לא מוגדרת ("זה מה שאומרים לו"), בבית הראשון אנו למדים שגם הסביבה הקרובה ביותר אינה מרוצה מסגנון חייו – אביו מתעצבן. התהייה"מה לעשות כשאבא מתעצבן" יכולה להתפרש כתהייה איך אפשר להתמודד עם הכעס של האב, או כמשיכת כתפיים שפירושה: 'אין מה לעשות, זה המצב והוא לא ישתנה'.

השורה האחרונה מחריפה את הקונפליקט בין הדורות: הילד הזה שאליו ועליו מדברים, אמור "כבר השנה"להתחתן. כלומר, הוא אמור לתפוס את מקומו בעולם החברתי, להמשיך את שרשרת הדורות ולהפוך בעצמו לאבא. כך שעצם הבחירה לחיות מחוץ למרוץ של החיים (ולהתעורר בשתיים בצהריים) יוצרת, מבחירה או מחוסר ברירה, הפרה של הסדר הקיים. 

ילד מזדקן
ילד מתקלקל
לומד את הפרינציפ
רק אחרי שהוא נופל.

הפזמון החוזר שמופיע אחרי הבית שבו מתגלה מערכת היחסים הטעונה של הילד עם אביו, מעצים את תחושת הייאוש והמלנכוליה בשיר. אם מדובר בילד שהשנה אמור להתחתן, הרי שהוא אינו ממש ילד אלא מבוגר שאינו רוצה או יכול לקחת חלק בחיי החברה הבוגרת. 

קמת והלכת לתל אביב בבוקר,
ראית אנשים שעולים כל כך ביוקר.
מה המחיר של ילד מלומד,
שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד.

הבית השני מתאר הדובר את הילד ביום אחר, שבו הוא מצליח לקום בבוקר כמו רוב האנשים, ואפילו מגיע לתל אביב. הקישור בין שעת הבוקר לבין העיר הגדולה מרמז אולי שנמצאה ל'ילד" עבודה, אך הוא רואה את האנשים כאילו מוצמד להם מחיר – אנשים 'שעולים ביוקר'. בין שהם עשירים, ובין שהזמן שלהם יקר, אין ספק שהילד אינו מרגיש אחד מהם, ואולי אפילו מרגיש מנוכר מהם, כפי שמציע המשך הבית. מול האנשים ש"עולים כל כך ביוקר", מעלה הדובר את השאלה "מה המחיר של ילד מלומד", כלומר ילד שיודע ולמד, ובשורה האחרונה מתבהרת התמונה במה שונה "הילד" משאר האנשים – הוא "לא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד". ייתכן בשל חוסר רצונו לחיות מעדיף ה"ילד" להישאר בעולם הילדות, ואת הרגשתו "כמו אף אחד" ניתן לקרוא בשני מובנים – יכול להיות שהוא מרגיש שאין אחרים בעולם השותפים לחוויותיו ורגשותיו, ויכול להיות שהוא אינו מרגיש כבן אדם כלל, הוא אינו נראה או נחשב, הוא סתם "אף אחד". בטלן, 'כלומניק'… ואולי כל שמות הגנאי האלה הם היושבים על כתפיו וגורמים לו לחוש כל כך רע, עד שהוא אינו רוצה לחיות. 

ילד מזדקן
ילד דיפלומט
מדבר הרבה
בשבילנו זה מעט.
גר לו במיטה
מדליק תנור חימום
כמה זה מוזר,
כשחיים משעמום.

הפזמון החוזר מבאר ומעצים את תחושת חוסר המשמעות הקיומית. הילד המזדקן הוא "דיפלומט", כלומר יודע להגיד את האמירות המנומסות והנכונות לסיטואציה. הוא "מדבר הרבה", אך לא ברור מה הוא אומר כי"בשבילנו זה מעט". בהמשך מומחשת האקסצנטריות של הילד, בתיאור הבדידות שלו: הוא "מדליק תנור חימום" ו"גר לו במיטה", כלומר גם מתחת לשמיכה הוא נזקק לחום, ויותר מזה, הוא חי בעולם החלומות, לא יוצא מעולם החלומות אל המציאות, מסרב להתמודד עם הקור שבחוץ. החיים שלו מוזרים בעיני הסביבה, "וכמה זה מוזר כשחיים משעמום", אומר הדובר, כאילו אפשר לחיות מהשעמום עצמו. 

אימא יקרה,
ילד מזדקן,
זה עצוב הרבה,
כשמלווים לך את הבן.

בבית הזה מופיעה גם האימא. היא מתוארת כ"יקרה", ויכול להיות שהכוונה היא מילולית, ויכול להיות שזו אירוניה שמחברת בין האם והאנשים "שעולים כל כך ביוקר". כך או כך, התיאור של אם שמַלווים לה את הבן, כלומר שבנה נמצא ברשותה כהלוואה בלבד, מעלה תמונה קודרת מאוד. הילד הוא בסך הכול הלוואה לכמה שנים עד שהאם תצטרך להשיב אותו, והאובדן הוא "עצוב הרבה", כלומר משמעותי במיוחד. 

קחי אותי בצד,
דברי איתי לבד,
אני רוצה לבנות
קוביות על המרבד.

הפזמון שחותם את השיר מציג לראשונה את הדובר כמי שמזדהה עם הילד, ולראשונה מדבר בשמו. הוא פונה אל האם ומבקש ממנה ש'תיקח אותו הצידה ותדבר איתו לבד', כלומר הפנייה היא בקשת עזרה לצאת מהמקום שבו הוא נמצא. הוא מבטא רצון לשיחה אינטימית, ישירה. זוהי יצירת קשר, בקשה שמעידה על הצרכים של הילד.

למרות הטון הקודר של השיר והאווירה המלנכולית השורה עליו, השורות האחרונות מציעות אפשרות חדשה של בנייה וניסיון לשינוי גורלי. הילד אמנם חש מנוכר, אבל הוא חש רצון אמיתי "לבנות קוביות על המרבד", כלומר להתחיל את חייו מחדש. 

אימא מסכנה.

השיר נחתם בקריאה – "אימא מסכנה", מה שמעורר תהייה בנוגע לגורלו של אותו ילד מזדקן.

"סיפורי פוגי" ראה אור בנובמבר 1973, חודש לאחר מלחמת יום הכיפורים. למרות אווירת הנכאים ששררה בציבור הישראלי לאחר המלחמה, זכה האלבום שהצלחה רבה, ושירים כמו "המגפיים של ברוך", "פה קבור הכלב", "שיר המכולת" ו"יו יה" הובילו את "כוורת" למעמד של להקת השנה במצעדי הפזמונים העבריים השנתיים של "קול ישראל" ו"גלי צה"ל". למעלה מ-70,000 עותקים מן האלבום נמכרו לאחר צאתו, ומספר דומה נמכר עד היום, מה שהופך את "סיפורי פוגי" לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בישראל.

על רקע השירים ההומוריסטיים של "סיפורי פוגי", בלט "ילד מזדקן" כשיר נוגה ומלנכולי. למרות זאת, עם השנים הוא נעשה לאחד מהשירים האהובים ביותר של "כוורת".

ביצוע של אלון אלון אולארצ'יק (שכתב את מילות השיר) במסגרת אלבום הסולו הראשון שלו מ-1985, "אולארצ'יק" – גרסה שמדגישה את הקדרות של הטקסט:  

ביצוע של אריק איינשטיין מ-1998 במסגרת פרויקט "עבודה עברית" לרגל חמישים שנה למדינת ישראל. זו בחירה מפתיעה של איינשטיין, שבשנות השבעים הקליט שיר כפרודיה על "כוורת" ("הבלדה על זומבי ולבטי"):

ביצוע רוקיסטי-מזרחי של להקת "כנסיית השכל" עם התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית אשקלון במסגרת הפרויקט "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד" – פרויקט של גלי צה"ל לציון ארבעים שנה לצאת "סיפורי פוגי", שבמסגרתו ביצעו אמנים עכשוויים את שירי האלבום:

ביצוע של מוש בן ארי בעיבוד המשלב בין רוק ומוזיקת עולם: